המכתב הזה מדבר על עצמו תכדי ליקרא אותו
תיקון בשלום בית אפשרי מאוד בעזרת שיטת TAT
After this letter you will find the English translation
נולדתי
בסביבה חרדית והגדרתי את עצמי בחור חרדי. התחתנתי עם נערה חרדית ממשפחה חסידית. מיד
אחרי החתונה הרגשתי שהיא איננה מעונינת בי. היא עשתה כל מה שצריך אבל הכל בצורה
טכנית בלבד. גם שפת הדיבור אתי היתה חריפה למדי, ואני הייתי מאד רך. הרגשתי שהיא
מקלקלת את הדרך הישרה הראויה להיות בבית יהודי, הן ברוחניות והן בגשמיות, והיא לא
נותנת לי אפילו מקום להביע בעצמי מה שאני חושב: כל מה שאמרתי היא מיד הפריכה או
שהיא היתה אומרת 'זה פשוט לא נורמלי'. הייתי מתחנן לפניה: לפני שאת עושה משהו או
מחליטה על איזה דבר אנא שאלי אותי קודם 'מה אתה חושב על זה', אבל היא ממש צחקה על
דברי: מה
אתה תינוק? אם אתה חושב אחרת אז תגיד לי ותתווכח עמי, ואם אם לא יהיה לך מה להגיד
זה אומר שאני צודקת!! כל זמן שאתה לא אומר בפירוש אחרת אז אני עושה מה שבא לי. הרגשתי
בכל פעם שניסיתי כן להעיר לה שנהיה מזה מריבה שלימה, וממילא עדיף לשתוק. בקיצור כך
התחיל להיבנות אצלי שאין לה כלל אימון בי ואינה אוהבת אותי. הביטחון העצמי שלי
נהרס לגמרי, היא פסקה את ההלכות בבית, וכשהתחלתי לומר איזה אימרה על שולחן השבת
היא הפסיקה אותי באמצע וסיימה היא את האימרה (עפ"י רוב לא מה שהתכוונתי לומר כלל)
וכו' וכו' וכו'. יחס אישות היא בכלל לא הבינה; היא לא יכלה לסבול לעמוד או לשבת
קרוב מידי... ובוודאי לא דברים אחרים.
הגעתי
להרגשה ש"נפלתי בפח". ניסתי להתחזק עם אמונה, אך היה נדמה לי שאני
איזה בעל תאוה גדול ובכל אני אשם. זה הביא אותי לחיות בהאשמות עצמיות ולהיות
נגד עצמי. בסתר כעסתי עליה. אני מתבייש לספר זאת’ אבל המציאות היתה שהתפללתי לפעמים
בסתר ליבי שהיא תמות ח"ו. לא ראיתי את עצמי יוצא מהבעיה.
אחרי
כמה שנים התחיל הסוד להתגלות קצת מפי בדרך של הלצות על ציבור הנשים בכלליות ועליה
בפרט. הלכתי למטפלים והם אמרו לי שלא היה להם מקרה של אגוז קשה כזה. בהתחלה היא
כלל לא רצתה ללכת, עד שהמטפל הכין אותי והייתי מוכן לעזוב אותה. אז היא היתה
מוכרחת ללכת לטיפול. בקיצור נמרץ, במשך עוד שנתיים למדנו לתקשר יותר טוב, להבהיר
את עצמנו ולדבר יותר בכבוד. למדנו טקטיקות שונות במקרה של משבר ויכלנו יותר לתפקד בקשר
הפיזי. אבל בכל זאת ההרגשה ש"נפלתי בפח" וש"היא לא אוהבת אותי"
נשארה – היה אפילו יותר גרוע מקודם מאחר וזה היה יותר בדקוּת, זה היה יותר מכוסה, זה
לא כל כך בלט כמו פעם. החברים הקרובים שלי שידעו ושמעו מה הולך אצלנו ושמעו איך
שהיא מדברת אלי בטלפון בחוזקה והקול הגבוה שלה, היו צוחקים איתי על חשבונה. הם היו
נותנים לי הרגשה שהם לא היו משלימים עם כזאת אשה. כל זה הוסיף לי שמן למדורה
הבוערת אצלי בסתר, בתוכי בכיתי תמיד על מצבי, והמורל שלי הגיע לתחתית, והייתי בעצבות.
כל
הזמן חיפשתי עוד שיטות וספרים פסיכולוגיים כדי שאולי אוכל לצאת מזה או
אולי מישהו יבין אותי. היינו אצל כל מיני מטפלים ומכל אחד למדנו משהו. כשהיינו
הולכים למטפל חדש, היא היתה מתחילה לדבר איתו, והמטפל היה קובל על דברים שאני
עשיתי. הרגשתי כמו שסכין חודר בי. ניסיתי להראות כמה אני סובל, ואם נפלתי באיזה
דבר אז מה? לקחתי את לבוש הקרבן והלבשתי את עצמי טוב עם קרבן גדול, וזו היתה הדרך
הטובה ביותר שמצאתי (אבל מצד שני לא היתה לי מנוחה)
ההשגחה העליונה
הובילה אותי. מה' מצעדי גבר ודרכו יחפץ! רציתי ללמוד שיטה מסוימת מהר' אליעזר
ספטר, וקבעתי פגישות אצל ר' אליעזר לזמן שאהיה בירושלים – תקופה של שבועיים, כל
יום שתי פגישות, ללמוד דבר מסוים. למעשה, כשגיליתי לו קצת מה שאני סובל, הוא שינה
את הלימוד ההוא ובמקום זאת עשה איתי TAT.
זה היה בשנת תשס"ה. הייתי כבר יותר משתים
עשרה שנים אחרי החתונה. במשך שבועיים ישבנו ב- 18 פגישות. מה אגיד ומה אומר?
זה שינה את חיי מן הקצה אל הקצה. אני חייב להודות שבשעת מעשה זה הייתי מאד סקפטי. הרגשתי
שהוא משחק עם הרגשות האמתיים שלי, אבל כשהוא אמר לי שהכל כבר עבר לי והתרפאתי, הסתכלתי
עליו כאילו הוא נפל מהירח. זאת אומרת שהכל כבר עבר, וכו'? בעת הפגישות עלתה הסוגיה
של למה אני צריך טרפיה - שהיא תלך!, היא צריכה להשתנות, מה ישנה את המצב אם אני אעזוב
את הצער? וכן הלאה, כל מיני הרגשות ומחשבות. אבל מאחר שכל הפגישות היו מתוכננים
מראש, הרשיתי לעצמי לסיים אותן. בתוך תוכי צחקתי, אבל ר' אליעזר במלוא התמימות הלך
בדרכו, ללא שינוי.
כשחזרתי
הביתה חשבתי לעצמי "נו, עברתי עוד תרפיה" אבל הכל הבל הבלים. המצב שלי
הוא מדי קשה שיוכל להשפיע באמת. חזרתי הביתה לאשתי, ולרוב הפתעתי היה לי הסתכלות
חיובית עליה, צחקתי לעצמי "אתה משלה את עצמך", אבל לא יכלתי להכחיש את
העובדה, גם התחלתי לאהוב להיות בגישה חיובית. אחרי כמה שבועות מצאתי את עצמי
במציאות חדשה, משהו התהפך לי בפנים, והתחלתי לסבול אותה בפנימיות ובאמת, וכשחבריי
צחקו על חשבונה זה היה כואב לי. הייתי בדילמה מה לומר להם, אבל לא יכלתי לסבול
שמזלזלים בה.
עברו
עוד כמה - שבועות ממש פליאת ה' נפלאות על נפלאות, היא התחילה לבוא לקראתי, היא
השתנתה בצורה מפליאה, בלי שאני אדרוש משהו ממנה. זה היה נראה כמו כישוף. אני אדם
מאד פרקטי, וחשבתי לעצמי 'אה, נהיית בעל דמיון', אבל זה היה כל כך חזק שלא יכלתי
להכחיש את זה, ובעיקר ש"הרגשתי" כבוד ואהבה, וכך גם הרגשתי ממנה אלי!!!!
אני יכול להעיד שמאז אולי פעם או פעמיים בשנה היה לנו הרגשות קשות אחד על השני, וגם
זה בכלל לא ברמה כמו פעם. שנינו ידענו גם כיצד יכולים לצאת מזה מהר. מה אשיב לה'
כל תגמולוהי עלי. ואתם ר' אליעזר הייתם השליח טוב להוציא לפועל. מגלגלין זכות על
ידי זכאי!!! השי"ת יזכה אותכם שתהיו השליח הטוב לעזור להרבה מאד אנשים
הצריכים דרכי רפואה אלו.
בכבוד
רב ובהערצה גדולה.
It is worth reading this letter
Here is a beautiful story ,that with TAT this marriage has been saved
I was born in a haredi
environment, and consider my self as a haredi person. I married a haredi
woman from a Chasidic family. Immediately after the wedding, I felt
that she was not interested in me. She did everything she was supposed to do,
but only technically. Her tone of voice when talking to me was quite sharp
while mine was very soft. I felt that she was spoiling the code of conduct
suitable for a Jewish home – both spiritually and materially, and she wouldn’t
even let me express myself and say what I think. Anything I said she would
rebut or say, “That’s not normal”. I would plead with her: “Before you decide
something, please ask what I think first.” But she would laugh at me, “Are you a baby or
something?” or “If you think differently, so tell me and argue with me, and if
you have nothing to say, so then I’m right. Any time you don’t say otherwise,
I’ll do as I wish.” I felt that if I did try to say something, it caused a
whole argument so it was better to keep my mouth closed. In short, I began to
feel that she had no faith in me and that she didn’t love me. My self-confidence
was completely destroyed, she made all of the halachic decisions, and
when I would begin to say something at the Shabbes table, she would
interrupt and finish what I was saying (usually not what I had intended to
say…). She did not understand physical relations at all; she couldn’t have
anyone stand or sit too close… and certainly nothing beyond that.
I began to feel that I had been
swindled. I tried to find more strength through my [religious] beliefs, but it was
as though I was some kind of lustful brute and that everything was my fault,
which led me to live with self-accusations and to work against myself. Inside,
I was angry with her. I
am embarrassed to admit it, but in truth I would sometimes secretly pray that
she would die, G-d forbid. I couldn’t see a way out.
After a few years, the secret began
to come out through jokes with my friends about women in general and in
particular about my wife. I went to therapists who told me that they had never
met such a tough case. At first she refused to go – until the therapist
prepared me and I was ready to leave her. Then she absolutely had to go for
treatment. Over the next two years, we learned how to communicate better, to
make ourselves clear and to speak respectfully to each other. We learned
various tactics for use during crises, and our physical relationship improved.
But the thoughts that I had been swindled and that she didn’t love me continued
– it was even worse than before since it was all very finely veiled, and not
emphasized as it had been in the past. My close friends who knew and who heard
what was happening, those who heard how she would talk to me on the phone in
her harsh, loud voice would laugh with me on her account. They made me feel
that they would not put up with such a woman. This all added fat to the fire
secretly burning in me, and I would cry internally about my circumstances - and
I was generally depressed.
The whole time I was searching for
techniques and books that could perhaps help me get out this state of affairs
or for someone who could perhaps understand me. We went to all kinds of
therapists and learned something from each of them. When we would go to a new
therapist, my wife would start to talk, and then the therapist would complain
about the things that I had done. I would feel as though a knife was being
twisted in my guts. I tried to show how much I was suffering, and if I had
failed in something, so what? I became the victim, and the more I suffered, all
the better for me. This was the best way I found that I could deal with the
affair (but on the other hand, I had no rest from it).
That was in 2005. I had been married
for more than twelve years. Over those two weeks, we had eighteen meetings.
What can I say? They changed my whole life from stern to stern. I have to admit
that while we were doing it, I was very skeptic. I felt as though he was
playing with my real feelings, but when he said that it was all over, that it
was finished and that I was cured, I looked at him as though he was out of his
mind. What did he mean that it’s all over, etc? In the course of the meetings,
we also discussed why I needed therapy – since it was she who needed it. She was
the one who needs to change. What will change if I leave the pain and the
sorrow behind? And the list continued, all different kinds of thoughts and
feelings. But since all the meetings had been planned in advance, I allowed
myself to go the full course. Inside, I laughed, but Eleazar, innocently
continued without changing a thing.
After I had returned home, I thought
to myself, “Nu, another kind of therapy”. I considered it all nonsense. My
condition was too bad for anything to have any real effect. I returned to my
wife, and to my great surprise, I regarded her quite positively. I laughed to
myself, “Who are you kidding?”. Yet I couldn’t deny the fact that I began to
life this positive approach. A few weeks later I found myself living in a
different reality, something had turned around and I was able to put up with
her. When my friends made jokes about her it really hurt. I did not know what
to say to them, but I couldn’t bear them putting her down.
A few weeks passed, and wonder of
wonders, she started to compromise, without my asking her to. It was like
magic. I am a very practical person, and I thought, “Ah, you’re imagining
things”, but it was so powerful that I couldn’t deny it. Most important, I
“felt” respect and love for her, and that she returned them!!! I can truly
admit that since then we may have had harsh words but no more than once or
twice, and certainly not the way we had in the past. We both knew how to
prevent that. “מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי” – How can I repay the Lord for all of his
goodness to me? Any you, Rav Eleazar were the emissary to implement it. "People
of good merit, merit good deeds." May G-d give you the merit of being the
emissary to help many more people who are in need of healing.
With great esteem,
