\How Successful is your Marriage

There are people who marry because they have fallen in love with each other. There are those who married after a long thinking process of "Is he or she the right one for me?" Others marry because their parents considered a particular person suitable. There are those whose marriages were arranged by their fathers or by both parents. There are people who were married because they were pushed into doing so, yet others marry out of fear of being left alone and never being able to marry at all. There are those who marry because they are unable to say no, and others who marry because they know each other from early childhood. There were those who married because they were attracted to one another.

I have seen so many marriages succeed, no matter the reason for the marriage, and have come across so many unsuccessful marriages and divorces while the reasons for marriage have been the same as those successful ones.

So when one marries, what is the chance for marital happiness?

Take that couple that everyone knows were meant for each other. Their marriage will certainly succeed. Yet throughout my life, I have seen couples who seemingly have every chance in the world and whose relationships fail.

But aren’t marriages made in heaven?

There is only one answer. Those who have succeeded have worked on themselves and on their marriages.

Many marriages begin well, but soon afterwards small problems arise; discussions fights, arguments and frustrations present themselves. We are only human and this is part of our lives and what we do to each other. Yet from the beginning we start to grow away from one another just because of the events and traumas of married life. We build walls between our spouses and ourselves, we are separated, and after ten years of married life our marriage is not the same any more.

From my own experience, after forty years of married life, there is one tool that brought us, my wife and myself, to a stage where we can say now feels like being our honeymoon period, what I wanted to have felt at the start of our marriage.

And we came to this result through TAT while working together and talking things over with each other.

Let me tell you my story:

We married forty years ago in 1971. We were still very young when we married; I was twenty-two years old and Chava was only twenty. I had doubts as whether to marry her even up to the day of our wedding, and later I heard that Chava had the same thoughts.

In The Netherlands where we lived, one could not find at that time anyone to help prepare one for marriage -- a madrich or the suchlike. There was nothing of preparation for our marriage by an experienced counselor. We had to figure out everything together. If we wanted to ask our parents, that was fine, but there was nothing more than that.

Our first-born son came into the world some time after we married and Chava fell into a kind of depression. It is possible I was one of the reasons. Why? Chava was sad and felt that I was not a good husband. I was too selfish. She was totally frustrated with me and wanted to divorce me.

That was in 1975. We went to file for divorce, but I felt terrible and worked hard to get her back and to convince her that it was possible for me to change (we had long conversations together). Ultimately, we stayed together. I changed my job and became a social worker at the Dutch Welfare Services.

Then our second child was born - a girl. Chava was very weak yet life continued until we had four children. From the birth of our third child Chava was extremely depressed. We went through gehinnom in those days; we went through the motions of life, but barely. Sometimes I felt drawn from two sides since I had to go to work, but the situation at home was too demanding. In the morning, I took care of the children and took them to school. I tried to be back home when the children came home from school but sometimes, if that did not work out, Chava had to do it.

I never told anyone that Chava was clinically depressed – neither to members of our family, nor to anyone outside the family. I came up with all kind of stories in order not to have to say that she was feeling  depressed and could not see people.

This went on for years. At one point Chava went to a kind of counseling retreat for three months to get help. That helped to get back on the road a little bit, but our lives were terrible. All this made me search for better techniques to help her heal.

I discovered NLP and started to work with Chava regularly to get her out of her depression. It helped a little bit, but it was not enough. Looking for a solution, I went through all kind of thinking processes about my life. People have asked me why I did not divorce her, but that was something that I never wanted to do. I loved her and wanted her to heal.

We made Aliyah and lived in a kibbutz for two years. There, the depression deteriorated and Chava received medication. Yet she felt stifled, lonely, and depressed; she needed to get out, not be isolated in on a mountaintop with nowhere to go. We kept on talking together, trying to find solutions for everything in our lives. We have done this throughout our marriage and this communication kept the channels open.

Then we went to live in Shiloh where all the changes started. We encountered TAT in the year 2000 “by accident", as some would say, but Chava and I both believe that Hashem dropped TAT into our laps; that this was divine providence – hashgacha elyona. We starting using it ourselves and on each other. There was a point in time when she suffered from a slipped disc and had to stay in bed, which, obviously, was not that good for her mentally. At that time, I studied in a yeshiva and we had no money – we were as poor as church mice.

We were on welfare. In order to earn money, I gradually began to work with TAT. These times became the best of our marriage. Slowly, Chava came out of her depression and after approximately thirty four-years healed totally. We kept our marriage going through our conversations and discussions on how to work things out and, what is more, by trying new things to change our lives to find new, good opportunities.

Another factor that caused tension and strife in our marriages was Chava’s illnesses. Over the years in addition to the slipped disc, she underwent seven operations and contracted Mononucleosis and CMV (Cytomegalovirus) which later became Chronic Fatigue Syndrome. Within eight months, Chava was able to heal herself from the CFS.

Most important of all, Chava achieved total healing from all the traumas experienced during her youth and which came up during her depression. This was done through our working on them with TAT. We also used TAT to work on our relationship; when I did something bothered her, she did TAT on it, and when something bothered me in her, I did TAT on that. We did TAT on almost every aspect of our married life.

So now we can say that what we feel for each other is, more than ever, a honeymoon feeling.

We are the best for each other. We thank Hashem for keeping us together, for helping us find TAT and reaching the point in our lives that we can relate our own experiences to others.

From our experience, I cannot emphasize too strongly the importance of the following three things: communication – to never stop communicating and talking things over; to jointly find solutions to all kind of problems; and, most of all, TAT that changed our lives totally.

Try TAT for your marriage. You can all succeed in achieving a long life together!!!

---

מהו סוד ההצלחה של הנישואים שלכם?

יש אנשים המתחתנים מפני שהתאהבו. יש שנישאו לאחר תהליך ארוך של "האם הוא/היא המתאים/המתאימה לי ביותר?" אחרים מתחתנים כי הוריהם חשבו שמישהו מסויים מתאים. יש שהאבות או שההורים שדכו אותם. יש שהתחתנו כי הכריחו אותם, ואחרים מתחתנים פשוט כי הם פוחדים שישארו בצדי הדרך  כי מישהו אחר לא ירצה בהם. יש הנשאים כי הם לא מסוגלים להגיד לא. אחרים מתחתנים עם מי שהכירו מילדות או פשוט בגלל משיכה.

ראיתי כל כך הרבה נישואים מוצלחים, וגם נישואין לא מוצלחים וגירושין כאשר הסיבות לנשואין היו בכל המקרים אותן הסיבות.

אז כאשר מתחתנים, מהו הסיכוי לנשואין מאושרים?

קחו למשל את הזוג שידענו תמיד שהם מיועדים זה לזו. בוודאי שנישואיהם יצליחו. אך לאורך חיי ראיתי זוגות נכשלים כאשר, לכאורה, מערכת היחסים ביניהם נראתה המוצלחת ביותר.

אז תשאלו, האין זיווגים נקבעים בשמים?

קיימת רק תשובה אחת בלבד. אלה שעבדו על עצמם ועל נישואיהם, הצליחו.

נישואים רבים מתחילים בצורה טובה, אך לאחר זמן קצר צצות הבעיות והשיחות; מריבות, חילוקי דעות ותסכולים מתחילים אף הם להיות חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים. אנו רק בני אדם, ואלה חלק מחיינו וממה שאנחנו גורמים אחד לשני. אך כבר בתחילת הדרך אנו מתחילים להתרחק אחד מהשני בגלל האירועים והטראומות של חיי הנישואין. אנו בונים חומות בינינו לבין בן או בת הזוג, אנחנו מופרדים, ולאחר עשר שנות נישואין, חיינו אינם אותם החיים.

מנסיוני האישי, ולאחר ארבעים שנות חיי נישואים, יש כלי אחד, לאשתי ולי, כלי שהביא אותנו לשלב שבו אנו יכולים לומר כי רק עתה אנו מרגישים כמו בתקופת ירח הדבש, ההרגשה שחפשתי בתחילת נישואינו.

והגענו לשלב הזה באמצעות TAT, באמצעות עבודה משותפת ושיחות אחד עם השני.

הרשו לי לספר לכם את סיפורי:

נשאנו לפני יותר מארבעים שנה בשנת 1971. היינו עדיין צעירים מאוד: הייתי בן עשרים ושתיים, וחוה הייתה רק בת עשרים. היו לי התלבטויות האם להתחתן איתה אפילו ביום החתונה עצמה, ומאוחר יותר שמעתי מחוה שגם לה היו אותן ההתלבטויות.

באותה תקופה עדיין גרנו בהולנד, ובאותה תקופה לא היה בהולנד מי שיכין זוגות לקראת הנישואין. היינו צריכים  ללמוד ביחד וכל אחד לחוד, או לשאול את הורינו. אבל לא יותר מזה.

בננו הבכור בא לעולם זמן מה לאחר שהתחתנו, ועל חוה נפל מעין דכאון. יכול להיות שגם אני הייתי אחראי לדכאון הזה. חוה הייתה עצובה וחשבה שאני בעל לא טוב. הייתי אנוכי מדי. חוה הייתה מתוסכלת ורצתה להתגרש ממני.

היה זה בשנת 1975 והלכנו להגיש תביעת גירושין, אבל הרגשתי נורא ועבדתי קשה מאוד כדי להחזיר את אותה אלי ולשכנע אותה שאני יכול להשתנות (היו לנו שיחות מאוד ארוכות בנדון). וכך קרה. נשארנו ביחד. שיניתי את המקצוע ועבדתי כעובד סוציאלי בשירותי הרווחה ההולנדיים.

בתנו נולדה. חוה הייתה חלשה מאוד אבל החיים נמשכו ותוך זמן קצר היו לנו ארבעה ילדים. אחרי הלידה השלישית, חוה הייתה מדוכאת מאוד. באותם הימים חיינו היו גהינום עלי אדמות. עשינו את המוטל עלינו כדי לצאת לידי חובה, אבל בקושי. לפעמים הרגשתי שאני אוחז בחבל בשני קצותיו. המצב בבית היה תובעני מדי. בבוקר טיפלתי בילדים ולקחתי אותם לבית הספר. ניסיתי להיות בבית בצהריים כאשר הם חזרו מבית הספר אבל לפעמים זה לא הסתדר ועל חוה הוטלה המשימה.

אף פעם לא סיפרתי לאף אחד שחוה סבלה מדיכאון קליני, גם לא לבני משפחותינו, וגם לא לאף אחד מחוץ למשפחה. הייתי ממציא כל מיני סיפורים רק כדי לא לומר להם שחוה מדוכאת ולא יכולה לראות אנשים.

המצב נמשך שנים. בשלב מסוים חוה הייתה במֵעֵין מרכז טיפולי  למשך לשלושה חודשים, שם עזרו לה קצת לעלות שוב על הגל, אבל חיינו היו נוראיים. כל זה גרם לי לחפש שיטות טובות יותר כדי לעזור לריפוי שלה.

גיליתי את שיטת ה- NLP (Neuro-Linguistic Programing), והתחלתי לעבוד עם חוה באופן קבוע כדי לנסות להוציא אותה מהדיכאון. זה עזר קצת, אבל לא מספיק. בחיפושיי אחרי פתרון, עברתי סוג של תהליך חשיבה בנוגע לחיי. שואלים אותי מדוע לא התגרשתי ממנה, אבל זה היה דבר שלא רציתי לעשות. אהבתי אותה ורציתי שהיא תחלים.

עלינו ארצה וחיינו בקיבוץ במשך שנתיים. שם מצבה של חוה הדרדר עוד, והיא קבלה טיפול תרופתי לדכאון. אך היא עדיין הייתה מדוכאת והרגישה חנוקה ובודדה. היה לה צורך לצאת, להשתחרר ולא להיות מבודדת בקיבוץ על פסגת ההר בלי לאן ללכת.

המשכנו לשוחח על הכל במטרה למצוא פתרונות לכל המתרחש בחיינו. עשינו זאת לאורך כל שנות הנישואים - התקשורת בינינו שמרה על ערוצים פתוחים.

עברנו לשילה, ושם החלו השינויים בחיינו. בשנת 2002 גילינו את TAT "במקרה" כפי שיגידו חלקכם, אך חוה ואני מאמינים שהייתה זאת מתנה מהקב"ה, השגחה עליונה. התחלנו להשתמש בשיטה על עצמנו, אחד על השני. הייתה תקופה שבה חוה סבלה מפריצת דיסק ונאלצה לשכב במשך תקופה ארוכה, שכמובן לא הואיל לבריאותה הנפשית. באותה תקופה למדתי בישיבה ולא היה לנו כסף. היינו עניים חיינו מפרוטה לפורטה.

קיבלנו דמי אבטלה מהביטוח הלאומי. לאט לאט התחלתי לעבוד ב-TAT. כאן החלה התקופה היפה ביותר של נשואינו. לאט לאט יצאה חוה מהדיכאון ולאחר כשלושים וארבע שנים החלימה לחלוטין. בעקבות שיחותנו, השתדלויותינו, הנסיונות לחדש ולהתחדש והחיפוש אחרי הזדמנויות חדשות, הצלחנו לשמור על חיי הנישואים.

גורם נוסף שגרם למתח ולמאבק בחיי הנישואין היה המחלות שמהן חוה סבלה. בנוסף לפריצת הדיסק שכבר הזכרתי, נאלצה חוה לעבור שבעה ניתוחים במשך השנים, ולקתה במונונוקלאוזיס (מחלת "מונו" הידוע גם כ"מחלת הנשיקות" ובוירוס ה-CMV (Cytomegalovirus) שהפך ל-CFS (תסמונת עייפות כרונית). היא הצליחה לרפא את עצמה מ-CSF תוך שמונה חדשים.

החשוב מכל הוא שחוה הצליחה להירפא מכל הטראומות שחוותה במשך נעוריה ושעלו בזמן הדיכאון. כל זה בעקבות הטיפול ב-TAT. השתמשנו ב-TAT גם כדי לשפר את מערכת היחסים בינינו. כאשר עשיתי משהו שהפריע לה, היא עשתה TAT על הנושא, וכאשר משהו אצלה הטריד אותי, עשיתי אני TAT עליו. עשינו TAT על כמעט כל היבט בחיינו הנשואים.

כיום אנו יכולים לומר שעתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת, מה שאנחנו מרגישים זה כלפי זו הוא הרגשת ירח-דבש.

אנו מתאימים אחד לשני וטובים אחד לשני. אנחנו מודים לקב"ה ששמר על היחסים שלנו ושנשארנו ביחד, על שנתן בידינו למצוא TAT ושזיכנו להגיע לשלב בחיינו שבו אנו יכולים לספר את חוויותינו לאחרים.

מנסיוננו, אני לא יכול להדגיש מספיק את חשיבות שלושת הדברים הבאים: תקשורת – לא להפסיק לתקשר, ללבן דברים; למצוא ביחד פתרונות לכל הבעיות; והחשוב ביותר, TAT ששינה את חיינו מהקצה אל הקצה.

נסו את TAT להצלחת חיי הנישואין. כולם מסוגלים להצליח בהשגת חיים ארוכים ביחד.