יום שישי, 29 בדצמבר 2017

Image result for repair of marriage

Shalom everyone
Today I want to give you a letter about a change in a marriage relationship, a change that was reached through TAT. The person did not believe that a change in his marriage was possible anymore.This shows how the almost impossible situation is changeable if you are willing to work on it. Today, seven years after we worked on it, the marriage is a good one. The writer of the letter told me that his relationship with his wife has changed 300%. This is a result that you can attain with TAT.

I felt respect and love, and I felt it!!

I was born in a haredi environment, and consider myself as a haredi person. I married a haredi woman from a Chasidic family. Immediately after the wedding, I felt that she was not interested in me. She did everything she was supposed to do, but only technically. Her tone of voice when talking to me was quite sharp while mine was very soft. I felt that she was spoiling the code of conduct suitable for a Jewish home – both spiritually and materially, and she wouldn’t even let me express myself and say what I think. Anything I said she would rebut or say, “That’s not normal”. I would plead with her: “Before you decide something, please ask what I think first.” But she would laugh at me, “Are you a baby or something?” or “If you think differently, so tell me and argue with me, and if you have nothing to say, so then I’m right. Any time you don’t say otherwise, I’ll do as I wish.” I felt that if I did try to say something, it caused a whole argument so it was better to keep my mouth closed. In short, I began to feel that she had no faith in me and that she didn’t love me. My self-confidence was completely destroyed, she made all of the halachic decisions, and when I would begin to say something at the Shabbes table, she would interrupt and finish what I was saying (usually not what I had intended to say…). She did not understand physical relations at all; she couldn’t have anyone stand or sit too close… and certainly nothing beyond that.
I began to feel that I had been swindled. I tried to find more strength through my [religious] beliefs, but it was as though I was some kind of lustful brute and that everything was my fault, which led me to live with self-accusations and to work against myself. Inside, I was angry with her. I am embarrassed to admit it, but in truth I would sometimes secretly pray that she would die, G-d forbid. I couldn’t see a way out.
After a few years, the secret began to come out through jokes with my friends about women in general and in particular about my wife. I went to therapists who told me that they had never met such a tough case. At first she refused to go – until the therapist prepared me and I was ready to leave her. Then she absolutely had to go for treatment. Over the next two years, we learned how to communicate better, to make ourselves clear and to speak respectfully to each other. We learned various tactics for use during crises, and our physical relationship improved. But the thoughts that I had been swindled and that she didn’t love me continued – it was even worse than before since it was all very finely veiled, and not emphasized as it had been in the past. My close friends who knew and who heard what was happening, those who heard how she would talk to me on the phone in her harsh, loud voice would laugh with me on her account. They made me feel that they would not put up with such a woman. This all added fat to the fire secretly burning in me, and I would cry internally about my circumstances - and I was generally depressed.
The whole time I was searching for techniques and books that could perhaps help me get out this state of affairs or for someone who could perhaps understand me. We went to all kinds of therapists and learned something from each of them. When we would go to a new therapist, my wife would start to talk, and then the therapist would complain about the things that I had done. I would feel as though a knife was being twisted in my guts. I tried to show how much I was suffering, and if I had failed in something, so what? I became the victim, and the more I suffered, all the better for me. This was the best way I found that I could deal with the affair (but on the other hand, I had no rest from it).
Providence led me. It is written in Psalms 37, 23"מה' מצעדי גבר ודרכו יחפץ” – Hashem plans a man’s actions and he delights in his way. I wanted to learn a certain technique from Eleazar Spetter and I made a course of appointments with him to coincide with a two-week visit to Jerusalem – two meetings a day to learn a certain technique. When I told him a little about what I was suffering from, he changed our plans and did TAT with me instead.
That was in 2005. I had been married for more than twelve years. Over those two weeks, we had eighteen meetings. What can I say? They changed my whole life from stern to stern. I have to admit that while we were doing it, I was very skeptic. I felt as though he was playing with my real feelings, but when he said that it was all over, that it was finished and that I was cured, I looked at him as though he was out of his mind. What did he mean that it’s all over, etc? In the course of the meetings, we also discussed why I needed therapy – since it was she who needed it. She was the one who needs to change. What will change if I leave the pain and the sorrow behind? And the list continued, all different kinds of thoughts and feelings. But since all the meetings had been planned in advance, I allowed myself to go the full course. Inside, I laughed, but Eleazar, innocently continued without changing a thing.
After I had returned home, I thought to myself, “Nu, another kind of therapy”. I considered it all nonsense. My condition was too bad for anything to have any real effect. I returned to my wife, and to my great surprise, I regarded her quite positively. I laughed to myself, “Who are you kidding?”. Yet I couldn’t deny the fact that I began to life this positive approach. A few weeks later I found myself living in a different reality, something had turned around and I was able to put up with her. When my friends made jokes about her it really hurt. I did not know what to say to them, but I couldn’t bear them putting her down.
A few weeks passed, and wonder of wonders, she started to compromise, without my asking her to. It was like magic. I am a very practical person, and I thought, “Ah, you’re imagining things”, but it was so powerful that I couldn’t deny it. Most important, I “felt” respect and love for her, and that she returned them!!! I can truly admit that since then we may have had harsh words but no more than once or twice, and certainly not the way we had in the past. We both knew how to prevent that. “מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי” – How can I repay the Lord for all of his goodness to me? Any you, Rav Eleazar were the emissary to implement it. "People of good merit, merit good deeds." May G-d give you the merit of being the emissary to help many more people who are in need of healing.
With great esteem,

שלום לכולם,
היום אני רוצה להראות לכם מכתב על שינוי בחיי נישואין, שינוי שהגיע רק באמצעות TAT. כותב המכתב לא האמין שיכול להיות שינוי במערכת היחסים עם אשתו או בנישואיו. עדות זו תראה לכם שגם את הנסיבות הכי קשות אפשר לשנות אם רק מוכנים לעבוד עליהם. כיום, שבע שנים אחרי שעבדנו על המקרה, הנישואים הם נישואים טובים. כותב מכתב אמר לי שמערכת היחסים עם אשתו השתנה ב-300%! זאת תוצאה שאפשר להגיע אליה באמצעות TAT.
Image result for repair of marriage

הרגשתי כבוד ואהבה, וכך גם אני הרגשתי כלפיה

אור לה' לסדר שמות, כא לחודש טבת תשע"ג
ד”ר אליעזר ספטר ביקש ממני שאכתוב את הניסיון שלי עם TAT. באמת משום הכרת הטוב הייתי מחויב לכתוב זאת ללא בקשתו, אלא שאני יכול לכתוב רק בשפת האידיש, (ולא אנגלית או עברית). משום שהם עניינים מורכבים ומשום צניעות, אי אפשר לפרט בכתב, נמנעתי מלכתוב עד עתה, אבל עכשיו שביקש ממני במיוחד, ואמר לי שהוא ימצא מי שיתרגם זאת לשפה מדוברת לכן אכתוב בקיצור, ואבקש מהמתרגם שינסה לתרגם נכון וגם בלשון נקיה כפי האפשר.
נולדתי בסביבה חרדית והגדרתי את עצמי בחור חרדי. התחתנתי עם נערה חרדית ממשפחה חסידית. מיד אחרי החתונה הרגשתי שהיא איננה מעונינת בי. היא עשתה כל מה שצריך אבל הכל בצורה טכנית בלבד. גם שפת הדיבור אתי היתה חריפה למדי, ואני הייתי מאד רך. הרגשתי שהיא מקלקלת את הדרך הישרה הראויה להיות בבית יהודי, הן ברוחניות והן בגשמיות, והיא לא נותנת לי אפילו מקום להביע בעצמי מה שאני חושב: כל מה שאמרתי היא מיד הפריכה או שהיא היתה אומרת 'זה פשוט לא נורמלי'. הייתי מתחנן לפניה: לפני שאת עושה משהו או מחליטה על איזה דבר אנא שאלי אותי קודם 'מה אתה חושב על זה', אבל היא ממש צחקה על דברי: מה אתה תינוק? אם אתה חושב אחרת אז תגיד לי ותתווכח עמי, ואם אם לא יהיה לך מה להגיד זה אומר שאני צודקת!! כל זמן שאתה לא אומר בפירוש אחרת אז אני עושה מה שבא לי. הרגשתי בכל פעם שניסיתי כן להעיר לה שנהיה מזה מריבה שלימה, וממילא עדיף לשתוק. בקיצור כך התחיל להיבנות אצלי שאין לה כלל אימון בי ואינה אוהבת אותי. בעזהי"ת, היא פסקה את ההלכות בבית, וכשהתחלתי לומר איזה אימרה על שולחן השבת היא הפסיקה אותי באמצע וסיימה היא את האימרה (עפ"י רוב לא מה שהתכוונתי לומר כלל) וכו' וכו' וכו'. יחס אישות היא בכלל לא הבינה; היא לא יכלה לסבול לעמוד או לשבת קרוב מידי... ובוודאי לא דברים אחרים.
הגעתי להרגשה ש"נפלתי בפח". ניסתי להתחזק עם אמונה, אך היה נדמה לי שאני איזה בעל תאוה גדול ובכל אני אשם. זה הביא אותי לחיות בהאשמות עצמיות ולהיות נגד עצמי. בסתר כעסתי עליה. אני מתבייש לספר זאת’ אבל המציאות היתה שהתפללתי לפעמים בסתר ליבי שהיא תמות ח"ו. לא ראיתי את עצמי יוצא מהבעיה.
אחרי כמה שנים התחיל הסוד להתגלות קצת מפי בדרך של הלצות על ציבור הנשים בכלליות ועליה בפרט. הלכתי למטפלים והם אמרו לי שלא היה להם מקרה של אגוז קשה כזה. בהתחלה היא כלל לא רצתה ללכת, עד שהמטפל הכין אותי והייתי מוכן לעזוב אותה. אז היא היתה מוכרחת ללכת לטיפול. בקיצור נמרץ, במשך עוד שנתיים למדנו לתקשר יותר טוב, להבהיר את עצמנו ולדבר יותר בכבוד. למדנו טקטיקות שונות במקרה של משבר ויכלנו יותר לתפקד בקשר הפיזי. אבל בכל זאת ההרגשה ש"נפלתי בפח" וש"היא לא אוהבת אותי" נשארה – היה אפילו יותר גרוע מקודם מאחר וזה היה יותר בדקוּת, זה היה יותר מכוסה, זה לא כל כך בלט כמו פעם. החברים הקרובים שלי שידעו ושמעו מה הולך אצלנו ושמעו איך שהיא מדברת אלי בטלפון בחוזקה והקול הגבוה שלה, היו צוחקים איתי על חשבונה. הם היו נותנים לי הרגשה שהם לא היו משלימים עם כזאת אשה. כל זה הוסיף לי שמן למדורה הבוערת אצלי בסתר, בתוכי בכיתי תמיד על מצבי, והמורל שלי הגיע לתחתית, והייתי בעצבות.
כל הזמן חיפשתי עוד שיטות וספרים פסיכולוגיים כדי שאולי אוכל לצאת מזה או אולי מישהו יבין אותי. היינו אצל כל מיני מטפלים ומכל אחד למדנו משהו. כשהיינו הולכים למטפל חדש, היא היתה מתחילה לדבר איתו, והמטפל היה קובל על דברים שאני עשיתי. הרגשתי כמו שסכין חודר בי. ניסיתי להראות כמה אני סובל, ואם נפלתי באיזה דבר אז מה? לקחתי את לבוש הקרבן והלבשתי את עצמי טוב עם קרבן גדול, וזו היתה הדרך הטובה ביותר שמצאתי (אבל מצד שני לא היתה לי מנוחה)
ההשגחה העליונה הובילה אותי. מה' מצעדי גבר ודרכו יחפץ! רציתי ללמוד שיטה מסוימת מהר' אליעזר ספטר, וקבעתי פגישות אצל ר' אליעזר לזמן שאהיה בירושלים – תקופה של שבועיים, כל יום שתי פגישות, ללמוד דבר מסוים. למעשה, כשגיליתי לו קצת מה שאני סובל, הוא שינה את הלימוד ההוא ובמקום זאת עשה איתי TAT.
זה היה בשנת תשס"ה. הייתי כבר יותר משתים עשרה שנים אחרי החתונה. במשך שבועיים ישבנו ב- 18 פגישות. מה אגיד ומה אומר? זה שינה את חיי מן הקצה אל הקצה. אני חייב להודות שבשעת מעשה זה הייתי מאד סקפטי. הרגשתי שהוא משחק עם הרגשות האמתיים שלי, אבל כשהוא אמר לי שהכל כבר עבר לי והתרפאתי, הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח. זאת אומרת שהכל כבר עבר, וכו'? בעת הפגישות עלתה הסוגיה של למה אני צריך טרפיה - שהיא תלך!, היא צריכה להשתנות, מה ישנה את המצב אם אני אעזוב את הצער? וכן הלאה, כל מיני הרגשות ומחשבות. אבל מאחר שכל הפגישות היו מתוכננים מראש, הרשיתי לעצמי לסיים אותן. בתוך תוכי צחקתי, אבל ר' אליעזר במלוא התמימות הלך בדרכו, ללא שינוי.
כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי "נו, עברתי עוד תרפיה" אבל הכל הבל הבלים. המצב שלי הוא מדי קשה שיוכל להשפיע באמת. חזרתי הביתה לאשתי, ולרוב הפתעתי היה לי הסתכלות חיובית עליה, צחקתי לעצמי "אתה משלה את עצמך", אבל לא יכלתי להכחיש את העובדה, גם התחלתי לאהוב להיות בגישה חיובית. אחרי כמה שבועות מצאתי את עצמי במציאות חדשה, משהו התהפך לי בפנים, והתחלתי לסבול אותה בפנימיות ובאמת, וכשחבריי צחקו על חשבונה זה היה כואב לי. הייתי בדילמה מה לומר להם, אבל לא יכלתי לסבול שמזלזלים בה.
עברו עוד כמה - שבועות ממש פליאת ה' נפלאות על נפלאות, היא התחילה לבוא לקראתי, היא השתנתה בצורה מפליאה, בלי שאני אדרוש משהו ממנה. זה היה נראה כמו כישוף. אני אדם מאד פרקטי, וחשבתי לעצמי 'אה, נהיית בעל דמיון', אבל זה היה כל כך חזק שלא יכלתי להכחיש את זה, ובעיקר ש"הרגשתי" כלפיה כבוד ואהבה, וכך גם הרגשתי ממנה אלי!!!! אני יכול להעיד שמאז אולי פעם או פעמיים בשנה היה לנו הרגשות קשות אחד על השני, וגם זה בכלל לא ברמה כמו פעם. שנינו ידענו גם כיצד יכולים לצאת מזה מהר. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. ואתם ר' אליעזר הייתם השליח טוב להוציא לפועל. מגלגלין זכות על ידי זכאי!!! השי"ת יזכה אותכם שתהיו השליח הטוב לעזור להרבה מאד אנשים הצריכים דרכי רפואה אלו.

בכבוד רב ובהערצה גדולה.

יום שישי, 1 בספטמבר 2017

Image result for close to god

What has TAT to do with coming closer to Hashem and Mitzvot?

Everything! I will explain what I mean. So many people lose their faith, throw away their kippa and go astray. What is the reason for this? So many people are angry at Hashem, because of the terrible lives they live. However, I think that Hashem is crying His eyes out, because what we do to each other in our relationships of anger and fights. And how do we bring up our children? We show them inconsistency: we teach them the Torah yet we show them that we are not consistent in our beliefs and teachings. They see and hear two messages, and then follow our behavioral examples and not what we teach. So our life styles need to be their example. And what other difficulties do we give them? Anger, fights between parents, shouting screaming lies - you name it. What kind of lives do we give our children?
So we give them trauma after trauma and then they say, “I have had enough and I don’t want anything to do with your G-d any more. All I got from you is trouble.”
What I have noticed in my work is the success of bringing people of all ages back to Hashem by healing past traumas with TAT.

Return to Torah and Tefillah
Today, on the eve of my wedding, I owe you two simple and short words:
"Thank you!"
Thank you that due to your treatment, I can again occupy myself with what I love most, with what I am most connected - prayers and the study of Torah.
Around a year ago, I came to you for the first time, wounded to the soul, aching and full of inner suffering, unable to function.
It happened slowly. I had learned in yeshiva for a number of years. However, as the years passed, I found it more and more difficult to learn. I felt an inner burden each time I learned, until one morning I woke up and felt that I was incapable of going to the yeshiva anymore. Simply, a deep distress that would not allow to me to get close to any book of study had grown inside of me and even the daily prayers became a heavy, unbearable burden. I got up one morning to find that my whole world had just collapsed and been taken from me.
Torah studies had always been my sole occupation and my only goal, and suddenly I could no longer fulfill myself through them or even engage in that which had always been so important and dear to me. I went through an extremely difficult period.
At my rabbi's advice, I took a year off from my Torah studies and engaged in education instead. However, I still had to deal with tremendous suffering. Every prayer was a burden and I wanted to finish it as soon as possible. Just being in the synagogue was a heavy, troubling yoke. Obviously, I still was completely incapable of getting close to any kind of holy book.
At the end of the year, I returned to studies during the mornings. It was nice, but after a month the previous feelings of distress and heaviness returned. Once again, I experienced the emotional storm with everything connected to studies. I felt as if my back was to the wall with no escape.
I spoke to Rabbi Elyakim Levanon shlita, and he referred me to you. We met over the course of a few months, dozens of meetings, and slowly, through intensive and methodical work, we were able to find various traumas that I had experienced, different experiences that in fact caused me to accumulate the burdens and choking anxieties that ultimately prevented me from learning.
Thank G-d, I have now returned to my learning and teaching of Torah and I feel wonderful.
The method that you use is wonderful and amazing. There are no words to express my feelings. Your attitude and the care you showed me throughout the whole period of treatment were marvelous.
Additionally, there is no doubt that it is a method to use for life, to continue to implement it after the treatments have ended, in the confrontations and difficulties in day-to-day life.
Thank G-d that you merited to help a fellow Jew return to occupy himself with Torah and to pray with joy and peace of mind.
I hope that G-d will bless you and you should continue to merit helping others for many years to come.
Thank you, thank you, and thank you!

Trauma, Dyslexia-
Can you tell about some of the difficult traumas that we have worked through? Some of my difficult traumas have to do with my parents and my growing up, and my struggles that were due to dyslexia and learning disabilities. I can say I had a great many traumas relating to my education and school and how I was treated there. For me, college for me was a big trauma.
I was still fearful of the traumas that had a gigantic influence on my life. My marriage has not been the most comfortable. My twenty years in Israel were not the best of my life. I have worked through all of these with TAT.
My relationship with my father has gotten exceptionally better. My relationship with people in general has changed as well. I can understand myself and other people a lot better through the work with TAT.
At the start of our sessions, you told me that if you were on a phone call with your father, you went into a rage when you put down the phone! Exactly. I would be in a total rage; I would feel distorted and would repeat the conversation in my mind for days. I would exhaust myself just by thinking about it. Today, it is the opposite. We often have nice conversations. We have a good relationship. My father is a Holocaust survivor, so he has his own problems that he has to work through. Now I can accept him, understand him, and have a warm relationship with him, and I can deal with him correctly. Moreover, with my wife I can now deal with all the things between us in an appropriate way.
You told me that you were thrown out of the yeshiva soon after your marriage. You had a problem saying Kiddush and you stopped putting on tefillin! Right. In addition to that, I had a hatred of Hashem yet on the other hand, I felt connected with Him. It was a strong issue. It was a very schizophrenic relationship with Hashem. A love-hate relationship. Yes, He exists and you are dependent on Him, yet I hated Him for the life that I had to live. Now, Baruch Hashem, I lay tefillin again. I am back to davening and I learn once more.
You also told me that in the beginning of your marriage, since your Kiddush was so bad because of your dyslexia, your wife asked the Rav about it. And because of that, you always felt you were before a Beit Din, being judged. Correct. During those first twenty years of my marriage, saying Kiddush was a big trauma each time over. Now, I do not feel judged anymore when I say Kiddush. Today, I hardly make any mistakes if I need to say a bracha in front of others. Second, if I make a mistake, I correct myself and go on. It’s not a big deal any more and I don’t need to feel that I have failed and that the world is going to collapse. Once I felt that I was a failure in everything. Now, I feel fine and far more secure.
Not long ago you called me after you had been to a Sheva Brachot and you told me, "I am released from the ghost of dyslexia". Right, right. I always felt haunted when I had to say a bracha publicly. Two weeks ago I was honored to have been given one of the Sheva Brachot. Normally I would have been petrified before I said it. This time, I had no fear; I said the bracha loud and clear and without mistakes.
Do you mean that you do not turn words upside down? That’s right.
Do you mean that you don't turn words around any more? You can read normally now? That's also true.
I don't turn words around any more. My reading in general has improved. I am far more relaxed, much more confident, much more sure of myself. It may not be my best skill, but it certainly has improved due to the months of therapy here.
You said something like that when you were davened in shul, people could not usually hear you, but suddenly you were davening out loud. Right. Very often, because of my dyslexia, I was afraid to say the prayers aloud; afraid I would make a mistake. Now I can read more fluently, and I can pray out loud in the synagogue in a reasonably loud voice without the fear that someone will stare at me and laugh at my poor pronunciation or mistakes, and without the feeling of being judged due to my inability to perform.
Are you saying that by working with TAT you find that your dyslexia was connected with trauma? I would say that a large percentage was due to trauma.
How much of it? Probably over 90%. With a traumatic connection, there may be a slight neurological or anatomical problem, but all that was far less than the emotional part.
At first, you thought that you could never overcome this. Yes. I thought this was a permanent handicap and a death sentence. I was born with it, born to a lifetime of captivity, of being a disabled reader and not being able to function in society since I was not able to read, and much of Judaism is based on reading.
So perhaps now you have thoughts of starting a career, of a new start to life, to learn something? I’m thinking of maybe going to “Ulpan" - after 20 years living in Israel. I was always afraid of that idea because it was a pass/fail situation. Now I look at it differently. At this stage of my life it may not be easy to start learning - because of discipline, and not because of a neurological handicap. I also need to find the time for thinking about a livelihood. I have a wife, children; it's not easy to devote yourself to studies. In general, my enthusiasm has increased, my devotion has increased. The feeling that I can be successful in my life has increased a considerably in the upper 90%. Originally I had thought that I would go to this "TAT" for three sessions, assuming I would disqualify it, that it wasn't worth anything after three sessions. I had to do this for the divorce, to do something to show the Beit Din that I had made some effort towards "shalom bayit" - that was my actual intention in coming. I didn't expect anything to come out of this.
I came here with the idea "Let's get a divorce, and let's get this over with". I very quickly discovered that this TAT was something else. Then I decided to continue for about two or three months more, which soon became three to six months. Now I’ve been with you for 15 months, and now I realize that not only did I need it, but that it was very worthwhile work. I feel it helped me very much.
Thank you for this explanation.

Image result for close to god

מהו הקשר בין TAT והחזרה לקב"ה, לתורה ולמצוות?

אסביר למה אני מתכוון. כל כך הרבה אנשים מאבדים את האמונה שלהם בקב"ה, זורקים את הכיפה ועוזבים הדרך. למה? כל כך הרבה אנשים כועסים על ה' מפאת החיים הנוראים שהם חיים. עם זאת, אני חושב ממרר בבכי. איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו? אנחנו מראים להם חוסר עקביות: מלמדים אותם תורה אך אנו מראים להם שאנחנו לא עקביים באמונתנו ובתורתנו. הם רואים ושומעים שני מסרים ולאחר מכן מחקים את התנהגותנו ולא מה שלימדנו. לכן, אורח החיים שלנו חייב להיות אורח חיים לדוגמא. ומהם המכשולים האחרים שאנו מציבים לפניהם? כעס, מריבות בין ההורים, צעקות, צרחות או שקרים – כל מה שתגידו. האם אלה החיים שאנו רוצים להעניק לילדים שלנו?
בדרך זו אנחנו נותנים להם טראומה ועוד טראומה, ואז הם אומרים לנו, "מספיק! די! אני לא רוצה שום קשר עם אלוקים שלכם יותר. כל מה שקבלתי מכם הוא צרות."
אך לפי מה שראיתי בעבודה שלי הוא רק הצלחה - ההצלחה של שובם והתקרבותם של אנשים מכל הגילים אל הקב"ה דרך ריפוי טראומות העבר באמצעות TAT.

הנה כמה סיפורים:
מועקות ואי יכולת ללמוד
היום, ערב חתונתי, חב אני לך מילה אחת פשוטה, קצרה, אך עמוקה מאוד:
תודה שבזכות הטיפול שלך חזרתי לעשות ולעסוק במה שאני אוהב כל-כך, ולמה שאני קשור כל-כך- לימוד התורה ותפילה.
לפני כשנה באתי אליך בפעם הראשונה, פצוע בנפש, כואב ומלא ייסורים פנימיים, נתון בסד, לא יכול לתפקד.
זה קרה בהדרגתיות. למדתי בישיבה במשך מספר שנים וככל שעברו השנים הרגשתי שיותר ויותר קשה לי ללמוד, הרגשתי מועקה פנימית בכל פעם שלמדתי, עד שבוקר אחד קמתי והרגשתי שאינני יכול ללכת לישיבה. פשוט נוצרה בתוכי איזה מועקה פנימית עזה שלא נתנה לי להתקרב לשום ספר לימוד ואף התפילה הפכה לעול מכביד ומעיק. קמתי בבוקר כאשר כל עולמי נלקח ממני...
הלימוד היה כל עיסוקי וכל שאיפתי, ופתאום, לא יכולתי לממש ולעסוק בדבר שהכי חשוב ויקר לי, עברתי תקופה קשה מאוד.
בהתייעצות עם רב, לקחתי פסק זמן של שנה מהלימוד ופניתי לעסוק בחינוך, אך עדיין התמודדתי עם ייסורים נוראיים. כל תפילה היוותה מועקה שרק רציתי לסיים אותה, השהייה בבית הכנסת הייתה לי כעול מכביד ומעיק. כמובן שאל ספרי קודש לא יכולתי להתקרב.
אחרי שנה שבתי ללמוד בבוקר למשך חודש, היה נחמד. אך לאחר חודש, שבו אלי המועקות וסערת הנפש בכל מה שקשור ללימוד. הרגשתי שאני עומד עם הגב לקיר, אין לי לאן לברוח...
דיברתי על כך עם הרב אליקים לבנון שליט"א והוא הפנה אותי אליך. נפגשנו במשך כמה חודשים, עשרות מפגשים, ולאט לאט, בעבודה יסודית ועמוקה, שחררתי מועקה אחר מועקה. יחד הצלחנו להגיע לחוויות שונות שעברתי שבעצם גרמו לי לצבור מועקות ומחנקים, שבסופו של דבר, מנעו ממני ללמוד.
ב"ה היום חזרתי ללמוד וללמד תורה ואני מרגיש מצוין.
השיטה שאתה עובד בה היא פלא ממש, שיטה מדהימה! אין מילים. היחס שהענקת לי לכל אורך הטיפול היה נפלא.
כמו כן אין ספק שצריך לקחת את השיטה הזאת לחיים, להמשיך ליישם אותה גם אחרי הטיפול שלך, בהתמודדות עם קשיי היום יום.
ב"ה זכית - שעל ידך התגלגלה הזכות לעזור ליהודי לחזור ולעסוק בתורה ולהתפלל מתוך שמחה ושלוות נפש.
מברך אני אותך שתזכה לעזור לאנשים רבים לאורך ימים ושנים.
תודה, תודה, תודה!

טראומה, דיסלקציה
האם אתה יכול לספר לי חלק מהטראומות הקשות שלך שעבדנו עליהם?
חלק מהטראומות היו עם ההורים שלי ובתהליך ההתבגרות, ובמאבקים עקב דיסלקסיה ולקויי למידה. אני יכול לומר שהיו לי הרבה טראומות בקשר לחינוך ולבית ספר ואיך שהתנהגו כלפי. לימודיי במכללה גם היו טראומה גדולה. אני עדיין סבלתי מפחדים מהטראומות האלה שמאוד השפיעו על חיי.
הנישואין שלי לא היו הכי טובים. עשרים השנים שלי בישראל לא היו הקלות בחיי. את כל הטראומות האלו שחררתי בעזרת TAT.
הקשר שלי עם אבי השתפר מאוד. בכלל, גם הקשרים שלי עם אנשים השתנו. אני מבין גם אחרים וגם את עצמי הרבה יותר טוב בעקבות העבודה בשיטת TAT .
אמרת לי בתחילת הטיפולים שכשדברת עם אביך בטלפון, לאחר השיחה נתקפת זעם. בדיוק. הייתי ממש זועם, במצב מעוות, וימים שלמים הייתי חוזר על השיחה בראש שלי. הייתי מתעייף מרוב מחשבות. היום המצב הפוך. רוב הזמן יש לנו שיחות נעימות. יש לנו קשר טוב. אבי ניצול שואה ויש לו את הבעיות שלו. עכשיו אני יכול לקבל אותו ולהבין אותו. פיתחתי קשר חם כלפיו, ואני מתייחס אליו בדרך הנכונה. כמו כן, בהתייחס לקשר עם אשתי - אני מסוגל להתמודד עם כל מה שבינינו בצורה הנכונה.
סיפרת לי שכשרק התחתנת, נזרקת מהישיבה. הייתה לך בעיה באמירת קידוש, והפסקת להניח תפילין.נכון. נוסף על כך, מצד אחד שנאתי את ה', ומצד שני הרגשתי מחובר אליו. זה היה עניין חזק, קשר מאוד סכיזופרני לגבי ה'. קשר אהבה/שנאה. כן, הוא קיים, ואתה תלוי בו. ושנאתי אותו בגלל החיים שהייתי חייב לחיות. עכשיו, ברוך ה', אני שוב מניח תפילין. אני שוב מתפלל ולומד.
ספרת לי גם שבתחילת הנישואין, בגלל שאמרת קידוש בצורה כל כך רעה עקב הדיסלקסיה, אשתך שאלה שאלת רב, ולכן תמיד הרגשת שאתה עומד לפני בית דין, שאתה עומד בשיפוט. אכן. במשך 20 שנות נשואים, אמירת קידוש גרמה לי טראומה בכל פעם מחדש. היום אני כבר לא מרגיש שפוט כשאני מקדש. אני כמעט לא טועה כשאני מברך בנוכחות אנשים אחרים. וגם אם אני כן טועה, אני מתקן את עצמי וממשיך הלאה. זה כבר לא עניין גדול, ואני לא מרגיש שנכשלתי ושעולמי התמוטט. פעם, הרגשתי שאני כשלון בכול .היום אני מרגיש בסדר ויותר בטוח בעצמי.
לא מזמן התקשרת אלי אחרי שהיית ב"שבע ברכות", ואמרת לי, "אני משוחרר משד הדיסלקסיה". נכון, נכון. אני הרגשתי אחוז אימה כשהייתי צריך לברך בקהל. וכן, לפני שבועיים, כיבדו אותי באמירת אחת מה"שבע ברכות". בדרך כלל, הייתי מלא פחד קהל. עכשיו לא פחדתי, בירכתי בקול רם, ברור, ובלי טעויות.
אתה מתכוון שאתה לא הופך מילים? נכון.
אתה מתכוון שאתה לא מבלבל מילים יותר? אתה קורא נורמלי עכשיו?אמת. אני כבר לא מבלבל מילים. הקריאה שלי מאוד השתפרה, אני יותר נינוח, יותר בטוח, יותר סומך על עצמי. אולי הקריאה לא הכשרון הכי-הכי שלי, אבל מאוד השתפרתי במשך חודשי הטיפולים כאן.
אמרת שקודם, כשהתפללת בבית הכנסת, לא יכלו לשמוע אותך. ופתאום אתה מתפלל בקול רם. נכון. רוב הזמן, בגלל הדיסלקסיה, חששתי להתפלל בקול, פחדתי שאני אטעה. עכשיו אני קורא בשטף, ואני יכול להתפלל בקול מתאים בבית הכנסת בלי לפחד שמישהו יסתכל עלי ויצחק על ההיגוי שלי או על הטעויות שלי, ואין כבר הרגשת שיפוט עקב אי-יכולת לתפקד.
אתה אומר שעקב הטיפולים בשיטת TAT, גילית שהדיסלקסיה שלך קשורה לטראומה? הייתי אומר שאחוז גדול קשור לטראומה.
איזה אחוז? כפי הנראה, מעל 90 אחוזים במצב טראומתי. אולי יש קצת בעיה נוירולוגית, אנטומית, אבל כל זה הוא קטן מהחלק הרגשי.
חשבת בהתחלה שלעולם לא תתגבר על זה? כן. חשבתי שזאת נכות לכל חיים, גזר דין מוות. נולדתי כך, נועד לחיי שבי, לחיים של לקויים בקריאה, להיות אדם שלא מתפקד כראוי בחברה כי לא יכולתי לקרוא, והרבה דברים ביהדות מבוססים על הקריאה.
אז אולי עכשיו יש לך מחשבות על קריירה, התחלות חדשות בחיים, לימודים? אני שוקל אולי ללמוד באולפן לעברית, וזאת אחרי 20 שנה בישראל. תמיד חששתי להכניס את עצמי למצב של כשלון. היום זה נראה לי אחרת. בגילי, להתחיל בלימודים עלול להיות קשה - אני גם צריך לדאוג לפרנסה. יש לי אישה וילדים. לא קל להתמסר ללימודים. באופן כללי, אני מלא יותר התלהבות, יותר מסור. ההרגשה שאני מסוגל להצליח בחיים עלתה ברמות גבוהות בתשעים אחוזים ויותר. בתחילה, חשבתי שאני אבוא לשלוש פגישות TAT; הנחתי שאני אשלול את זה, שזה לא יהיה שווה דבר. הייתי חייב לעשות את זה בשביל הגירושין, להראות לבית דין שעשיתי צעד ב"שלום בית" - זאת הייתה הכוונה שלי כשבאתי בהתחלה. לא ציפיתי לתוצאות. באתי במחשבה של "קדימה, נתגרש, בואו נגמור עם זה". במהרה גיליתי שזה משהו אחר. ואז החלטתי שאמשיך לבוא במשך חודשיים-שלושה, וזה הפך לשלושה-שישה חודשים. אני מטופל פה כבר 15 חודשים, ואני רואה כמה הייתי זקוק לזה וכמה זה כדאי. אני מרגיש שזה עזר לי מאוד.
תודה לך על הסברך.

יום שישי, 21 ביולי 2017

Image result for marriage pictures


I came to Eleazar after someone had recommended a treatment called TAT. I knew nothing about this or any similar technique. I came for treatment and did not understand exactly what would happen.
I was in an uncomfortable emotional state. We were about to be divorced and the situation at home was not pleasant. I felt as though I needed to get help as soon as possible.
I sat opposite Eleazar and we began the treatment. I remember that while talking and just doing the other things connected to the treatment, I felt really connected to very deep things – in my consciousness, my soul, my past, my life. Things that came up just overwhelmed me.
The first treatment helped me immensely. First of all by bringing some calm to myself, some composure. There was a feeling of healing, of a prayer for healing, a direct connection and full enjoyment of what I was experiencing - and even though I had not said anything I felt connected to a source and tried to treat the root of my problems.
Then came the second, third and fourth meetings and I can honestly say that all this helped my relationship with my wife. I felt an enormous change in my attitude towards her. I remember that two days after a treatment, a week before the date that we were to be divorced, I suddenly said to my wife, “We have to go out for a meal together”. She did not understand what I was talking about, and then I explained that we should finish it all off in a pleasant manner, and not be mad at each other. To my astonishment even though she was cross with me she agreed. We sat in the restaurant and we had the most sincere conversation; the deepest things came out. I know that Eleazar and I had worked on my relationship with my wife and how she regards me. And it all proved itself in the most wonderful way. We had prayed for a miracle, and this miracle was the only thing that could save us.
I finally understood that all that I had worked on was for not only myself but also my spouse, and I gained from all of that.

I understood from Eleazar that even though I came with the attitude of “that’s it” that’s the end of the relationship, I could work on anything and everything that had been stored up throughout my life with the help of this technique.
At the restaurant I expressed all of this and I saw how my wife listened, how she was open to hear me, and slowly things changed. Within two or three weeks we began we began to live differently. I noticed her, I realized her needs, and her behavior towards me changed as well. She didn’t want the divorce any more. I have no explanation except that she understood that I had changed.
A month later, a therapist asked her what had been so wonderful about the past month. My wife answered that she feels that I notice her, that she finally feels that I have made a change in my life, that I am less angry and more understanding. She feels the change and that is what made her decide to go ahead, to do away with the divorce and rebuild our relationship.
I cannot say what will happen one or two years down the line, but I do know that this period has been crucial for us personally, for our relationship, and I also know that it has given me a lot of fuel to continue in the future.

Image result for marriage pictures

קראו את הסיפור הבא. כן, יש תקווה!  TAT יכול לעזור גם לכם.  אתם יכולים להצליח

טאט ימנע גרושים

הגעתי לאליעזר לאחר שקיבלתי המלצה על טיפול שנקרא TAT. לא הכרתי את שיטת הטיפול הזאת ומעולם גם לא טופלתי, לא עלי ידי פסיכולוג ולא בטיפול דומה.
הגעתי לכאן ולא הבנתי בדיוק מה הטיפול. הגעתי במצב רגשי לא כל כך נעים: לקראת גירושין, עם אווירה לא נעימה בבית. הייתי על הפנים. ממש על הפנים, והרגשתי שאני צריך עזרה – מהר ככל האפשר.
התיישבתי מול אליעזר והתחלנו את הטיפול. אני זוכר שתוך כדי הדיבור והפעולות שעשינו, הרגשתי שאני מתחבר לדברים מאוד עמוקים-- בתודעה, בנפש, בעבר, בחיים שלי, דברים שעלו, דברים שהציפו אותי.
הטיפול הראשון מאוד עזר לי, קודם כל, להחזיר לעצמי קצת את הרוגע, את יישוב הדעת. תחושה מסוימת של ריפוי, של תפילה אמיתית של ריפוי. ממש קשר ישיר שסוף-סוף אני באמת נהנה מעומק לבי, אפילו שאני לא אמרתי את הדברים, אבל באמת מתחבר למקור ומנסה לטפל בשורש הבעיות.
לאחר מכן, הגעתי לפגישה שנייה ושלישית ורביעית ואני יכול להגיד שהדיבורים פעלו עלי בצורה מאוד טובה לגבי הקשר, הזוגיות. אני ראיתי שינוי מאוד משמעותי ביחס של אשתי לגביי, ביחס שלי אליה. אני זוכר שחזרתי יומיים אחרי טיפול, שבוע לפני מועד הגירושין, ופתאום אמרתי לאשתי: אנחנו צריכים ללכת לאיזושהי מסעדה ביחד. היא לא הבינה על מה אני מדבר. אז הסברתי שכדאי שנסיים באווירה טובה ולא ברוגז. להפתעתי היא הסכימה, למרות שיא הייתה מרוגזת, וישבינו במסעדה ודיברנו ויצאו דברים מהלב. דברים עמוקים. אני יודע גם שאליעזר עבד איתי הרבה על נושא הזוגיות, על נושא השיקוף שלי אל מול אשתי. מבחן המציאות הוכיח שזה עבד בצורה טובה. אנחנו כבר התפללנו לנס והנס זה הוא הדבר היחידי שהיה צריך להיות פה.
אני הבנתי גם מאליעזר שגם אם רציתי לבוא עם מחשבה שתהיה לי של "זהו", של לְפרֵק ואין סיכוי יותר וכו', בעזרת השיטה הזאת שמנסה להשיג את הכל, את כל הדברים שצברנו בחיים, אפשר להוציא שוב את היהלומים.
במסעדה אמרתי את הדברים האלה וראיתי שהיא מקשיבה והיא פתוחה לשמוע, ולאט לאט בשבועיים-שלושה שלאחר מכן התחלתי לחיות יותר את אשתי. ראיתי אותה, ראיתי את הצרכים שלה. היא השתנתה גם אליי. היא לא רצתה להתגרש. אין לי הסבר לזה. אני יכול להסביר את זה בשפה שלי: היא הבינה שעשיתי שינוי.
חודש לאחר מכן כאשר ישבנו ודיברנו גם עם מטפלת, היא שאלה את אשתי מה היה כל כך טוב בחודש הזה. אשתי אמרה שהיא הרגישה שאני רואה אותה, שהיא מרגיש סוף-סוף שאני עשיתי שינוי, שאני פחות כועס, שאני יותר מבין. היא מרגישה את השינוי וזה משהו שאצלה נתן את התקווה כן להמשיך ולהסיר מהפרק את נושא הגירושין ולבנות זוגיות טובה.
אני לא יכול לנבא מה יהיה בעוד שנה-שנתיים, אך אני יודע שהתקופה הזאת הייתה מאוד משמעותית עבורנו, גם ברמה האישית , גם ברמת הקשר, בזוגיות.
אני יודע שזה נתן לי הרבה דלק להמשך הדבר הזה.

יום חמישי, 6 ביולי 2017

Image result for pictures of alcohol addiction

הייתי מכור לסמים ולאלכוהול

במשך ארבע שנים הייתי מכור לסמים ולאלכוהול. הצלחתי אפילו לגרום לעצמי נזק רב לאחר שנטלתי מנת יתר של סמים.
הגעתי לסמים ולאלכוהול כי רציתי לשכוח את הבעיות בבית, שם קבלתי עונשים רבים ומכות בעקבות הכעס של הוריי. זה גרם, כמובן, שאני אכעס עליהם.
הגעתי לאליעזר שפטר ומצאתי סוג של עזרה שלא שיערתי שאפשר לקבל. לפני כן, בכל פעם שנגמלתי מהסמים, חזרתי אליהם שוב.
לאורך כל תקופת הטיפול ב-TAT, אליעזר המשיך לחפש ולחפור כדי להגיע לשורש ההתמכרות שלי. עבדנו במשך כמה חודשים עד שהיינו משוכנעים שלא נשאר דבר. הוא בדק אותי שוב ושוב.
עכשיו אני לומד, עובד – חזרתי לחיים רגילים. אני מרגיש חזק, נהדר, ואין לי שום משיכה לסמים. אני מרגיש נקי לגמרי.
אליעזר, תודה לך.

I was Addicted to Drugs and Alcohol

For four years, I was addicted to drugs and alcohol. I also damaged myself by taking an overdose of drugs.
I came to drugs and alcohol because I wanted to forget the problems at home where I received a lot of punishments through beating because of my parents’ anger. This, of course, also caused me to be angry with them.
I came to Eleazar Spetter and found the kind of help that I could never have imagined existed before. Previously, I fell off the wagon each time I managed to leave the drugs.
During the treatment that I receive with TAT, Eleazar kept on looking and digging to get to the root of my addiction. We worked for several months until we were sure that nothing was left. He checked me over again and again.
Now I am learning and working hard, back in normal life. I feel great and strong and I feel no attraction to drugs or alcohol. I feel clean.
Eleazar, thank you.

TAT healing from smoking and alcohol

יום רביעי, 21 ביוני 2017

Image result for bad thoughts

Do not think about something bad ,we have many times heard!!! 
I have had many people in my office  ,with the same problem of:"I always have these bad thoughts, and I cannot get rid of them"
"I do everything  not to think about them ". "I fight them and they come back . "On moments I do not want to think about them they come back".
Yes this is a real problem , for people don't know how their minds work.

So  your mind works this way::::  " Don't think about a red kitchen"    NO ,No, No, :" Don't think about a red kitchen" " No,No, don't think about it"
so what will happen? Then you really start thinking about it  ,for you  push it away. All Energy you push away it fights you back and you loose always,  and the thoughts come really in.

     YOU LOOSE ,what is the solution?
Start really thinking about them,really fill your mind with these thoughts  ,that you really do not want  ,like:  "come in  please"" it is free now we have permission to think about them".
So what do you notice if you do this then the thoughts stop coming in.

And when we do this with TAT ,the healing will be even stronger.

Read the following story about it.
I suffered from depression because of obsessionApproximately a year ago, realized that I had obsessive thoughts – delusive thought patterns that would not leave me, and with which I had to deal every single moment of the day.
As a result of these thoughts, I was suffered from depression, a lack of motivation to live and to get on with my life. I almost did not believe that I could ever do what I always dreamed to do – to marry and raise a family.
When I realized that something was wrong, I began treatment through a method that helped me feel very good during the sessions, but nothing beyond that.
About six months later, I heard about Eleazar and TAT. I realized that in order to deal with the problem I must find its root and work on it methodically.
From the first treatment I understood that this was a real and deep-rooted system, and due to consistent and focalized treatments, I slowly understood how I must confront the unwanted thoughts. I understood that thoughts do not just disappear, but the way of dealing with them has to change. From week to week the thoughts became less and less obsessive and some of them even evaporated. I learnt how to deal with my shortcomings, to give them a place and to accept them – to live in peace and in happiness, to love life and to continue to strive onward and upward.
Eleazar and TAT gave me a simple tool that I can utilize anywhere and at any time, a tool that changed my life completely.
“He who saves one Jewish life saves an entire world”.
Thank you.
Image result for bad thoughts

אל תחשוב על משהו רע, כך שמענו הרבה פעמים!

הרבה אנשים באים אל המשרד שלי, עם אותה בעיה של: "תמיד יש לי מחשבות רעות, ואני לא יכול להיפטר מהם"
"אני עושה הכל כדי לא לחשוב עליהם". "אני נלחם בהם והם חוזרות." על רגעים שאני לא רוצה לחשוב עליהם והם חוזרים ".
כן מדובר בבעיה אמיתית, כי אנשים לא יודעים איך הראש שלהם עובד.

אז המוח שלך עובד כך:::: "אל תחשוב על המטבח אדום" לא, לא, לא,: "אל תחשוב על המטבח אדום" "לא, לא, לא חושב על זה"
אז מה יקרה?  אתה באמת להתחיל לחשוב על זה. כל אנרגיה שאתה משקיע כדי להרחיק את המחשבות נלחמות איתך בחזרה.

אתה רוצה להשתחרר?, מה הפתרון?

התחל באמת לחשוב עליהם, ממש למלא את ראשך במחשבות האלה, כמו: "לבוא בבקשה" "זה בחינם עכשיו יש לנו רשות לחשוב עליהם".
אז מה אתה תשים לב שכאשר אתה עושה את זה אז המחשבות לעוצרות מלהכנס.

וכאשר אנו עושים זאת עם TAT, הריפוי יהיה אפילו חזק יותר.

קראו את הסיפור הבא על זה.
סבלתי מדיכאון בגלל האובססיה
לפני כשנה נחשפתי להתמודדות שקיימת בי בנושא של חשיבה אובססיבית-דפוסי, מחשבות מוטעות שלא יצאו לי מהראש שאיתם התמודדתי כמעט בכל רגע ורגע.
כתוצאה מהחשיבה הזאת, הייתי שרויה במצב של דיכאון וחוסר מוטיבציה לחיות ולהתקדם, כמעט לא האמנתי שאוכל אי-פעם לקיים את כל מה שאני כל-כך חולמת עליו – להתחתן ולהקים משפחה.
כשהבנתי שמשהו אצלי לא תקין, התחלתי לטפל בשיטת טיפול מסוימת שאמנם נתנה לי הרגשה טובה בזמן הטיפול, אך לא מעבר לכך.
לאחר תקופה של חצי שנה שמעתי על אליעזר ושיטת ה-TAT. הבנתי שכדי לטפל בבעיה אני צריכה לעבוד על דברים מהשורש ובצורה שיטתית.
מתחילת הטיפול הבנתי שהוא אמיתי ושורשי – ואכן לאלט לאט, ככל שעבר הזמן, בזכות העקביות וההתמקדות של הטיפול, הבנתי כיצד אני צריכה להתמודד עם מחשבות שאני לא רוצה בהן – הבנתי שהמחשבות לא נעלמות אלא דרך ההתמודדות איתן משתנה. משבוע לשבוע המחשבות החלו להיות פחות ופחות אובססיביות וחלקן אפילו התפוגגו לאט לאט. למדתי איך לחיות עם החסרון שבי, לתת לו מקום ולקבל אותו. והכי חשוב – לחיות מתוך שלום ושמחה, לאהוב את החיים ולהמשיך ולשאוף הלאה.
אליעזר ושיטת ה-TAT נתנו לי כלי התמודדות פשוט שאני יכולה להשתמש בו בכל מקום ובכל זמן, כלי ששינה לי את החיים מקצה לקצה.
"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". תודה!

יום שישי, 9 ביוני 2017

Image result for babies photos

TAT and Preparation for Pregnancy and Birth

TAT has proven itself the best preparation for birth and pregnancy. Why? Because women have all kind of beliefs, opinions, fantasies and thoughts on how the pregnancy and birth are going to be. And how we believe, think or fantasize is exactly how the pregnancy and the childbirth are going to be.
The same goes for those women who have suffered from trauma during childbirth and those who have a lot of anxieties and fears about the pregnancy and birth.
Sometimes, this is also connected with your own birth and your mother’s birthing experience.
I have heard from many women that childbirth and TAT go together; that they are inseparable; that it is necessary to prepare oneself with the help of TAT.
Below are two stories from women who underwent TAT as preparation for childbirth.

In the advanced stage of pregnancy

I was in the advanced stage of pregnancy when he asked if their was anything on which I wanted to work in connection with childbirth. Since I had suffered through unpleasant nursing sessions the first days after birth with my previous children, I didn’t have to think much: I was afraid of the after-birth contractions awaiting me. As every mother of children knows, and has possibly experienced, the contractions after birth, which shrink the womb back into its original size, are far from pleasant. It is common to see the nursing mothers grimacing from the pain they feel in the lower abdomen while they nurse their babies. Some mothers regularly take pain medication before nursing as they find those contractions so difficult to bear.
As I was telling the therapist all the above he exclaimed: “That’s an erroneous belief!” “Nevertheless, it is true,” I countered, “ask any mother, especially one who has gone through several births, and she will tell you that it is a fact. Any doctor will explain it to you.” My therapist, however, kept insisting that this is an erroneous belief. It is not an absolute truth. Only HaShem is an Absolute Truth! All truth or statistics have exceptions. It is because we have heard about things we, so to speak, invite them to happen to us. This idea is similar to the self-fulfilling prophecies that parents are cautioned about with the upbringing of their children.
Since “mind over matter” is not just a saying but a very true reality of the human psyche, the thoughts and beliefs we have of ourselves and our lives make a tremendous impact on us.
In any case, as we kept arguing back and forth, he suggested, let’s just work on it. So we did.
Well, seeing is believing as they say. I can truly say that after this birth I didn’t suffer from the post-natal contractions.
Did I have them? Yes, I did, but I didn’t suffer from them! Let me explain what I mean. This time, thanks to the TAT I had done, I had a totally different experience. Whenever I sat down to nurse, and the nursing hormone that contracts the milk ducts and gets the milk flowing also contracted the uterus, I felt like shouting, “Hurray, the hormones work, I will have milk and my womb is shrinking nicely back into shape”.
So I did feel the sensation but it was entirely positive and not negative. Not only did I not fight the sensation but I almost welcomed it. In addition, since I saw it positively I didn’t pile all previous associations of pain and fear etcetera on top of any pain that I may have had, since that would have made me feel even more pain than the actual sensation of the contracting muscle.

This is really very much the idea of the Swiss method of birthing where they teach the mothers-to-be to interpret the sensation of the stomach contractions not as pain from which we try to flee, but rather a sensation that which we welcome and with which we can work.

This real-life example showed me very clearly that it is all in the mind. We make life so hard for ourselves because of all these erroneous beliefs. This concept is recognized nowadays in conventional medicine as well: they call it psychosomatic illnesses -- illnesses that seem imagined but where the patient has an actual physical pain even though everything is physically alright. Psychosomatic pain is triggered by the patient’s mind. Additionally, conventional medicine admits that certain diseases are caused partly or mainly from stresses or fears etc. That is, imbalances of the emotions and thoughts of man can have a direct influence on his physical well-being, causing high blood pressure, heart disease and cancer.

TAT and the Birth of my Fifth child

Happily, we had a baby boy on Tuesday 9 Tevet, at 7:03 a.m. The contractions began in the night, at approximately 11:00 p.m. They were light contractions, every 15-20 minutes. I thought that this would stop at some point, and I prepared for sleep, knowing that I needed to pay attention to the clock. I awoke intermittently, and noted when I was wakening, breathing, and returning to sleep.

I watched the clock and saw that the contractions were arriving every few minutes (four, five or seven minutes apart). At around 5:00 a.m. we left for Yerushalayim, and arrived before six o’clock. The birth progressed rapidly. I breathed deep breaths. I didn’t suffer during the contractions.
Only with the last contractions, which were at the point of eight centimeters dilation, when I had no chance to rest, did I feel pain, but this lasted for only several minutes. I arrived at the hospital, and after two pushes, the baby was out.

Meanwhile, the midwives had discovered that I was in active labor after two cesarean births, and became anxious. I, however, remained totally calm, and didn’t understand what all the full was all about. Since I was bleeding heavily, I was taken to the operating room for revision (cleaning of uterus in order to check that there is no endometrial tearing). The hospital had me sign an agreement for surgery, emphasizing that if G-d forbid they found tearing, the uterus would need immediate removal. I remember telling them that all is well, and that the uterus was intact.

I was in a state of internal peace that didn’t let me be pressured from without. (Afterwards, I remembered that after my other births I had bled copiously, so it was normal for me and not a result of the surgeries. Another thing that calmed the doctors was my high hemoglobin level).

It was plain and clear to me that I would have a regular birth and not a C-section. The labor passed so quickly (there wasn’t even time for an epidural), and so easily, that I had a hard time believing that I had already given birth.
This was the first birth out of the five that I have undergone, where I was calm. Even the stress of those around me didn’t affect me - and they were very stressed! I had a normal birth after two cesarean births. I arrived physically and psychologically prepared for a regular birth.
I didn’t consider the possibility of another cesarean, even though it is usual after two operations to birth only through surgery. Regarding an epidural - there is nothing to say. Everything happened so swiftly that it was unnecessary, and I even forgot about that particular possibility.

I think that this birth was so quick and easy because of the work I did with TAT that gave me the feeling of preparedness, the knowledge of what I should do, and the calm that I felt. It all happened so quickly that I couldn’t believe that I was already “after”.

I thank G-d that He heard my prayers for a regular, easy and swift birth with the help of TAT, and that He sent me the right emissaries at the right time, to help me prepare for this birth.

Image result for babies photos

TAT, הריון והכנה ללידה

TAT הוכיחה כי היא ההכנה הטובה ביותר להריון וללידה. מדוע? כי לנו, הנשים, יש אמונות שונות, דעות, חלומות ומחשבות על מהלך ההריון והלידה. והאופן שבו אנו מאמינות, חושבות או מדמיינות משקפת בדיוק את פני ההריון והלידה.
הדבר נכון גם אצל נשים אשר סבלו מטראומה במהלך הלידה וגם אצל אלו שלהן פחדים וחרדות על אודות הריון ולידה.
לפעמים הדבר קשר גם ללידתך שלך ולחויית הלידה של אמך.
שמעתי מנשים רבות שלידה ו-TAT הולכים יחד, שהם שלובים אחד בשני, שחשוב להתכונן ללידה בעזרת TAT.
להלן שני סיפורים מפי נשים שהתכוננו ללידה באמצעות TAT:

כאבים בהנקה בימים ראשונים

הייתי בשלבים מתקדמים של הריוני, והתרפיסט שאל אותי על מה אני רוצה לעבוד בקשר ללידה. לא הייתי צריכה לחשוב הרבה. חששתי מאד מהכאבים שמהם סבלתי בזמן ההנקה בימים הראשונים לאחר לידת ילדיי הקודמים. כפי שיודעות כל האמהות שחוו אותן, ההתכווצויות שנועדו לכווץ את הרחם לצורתו המקורית רחוקות הן מלהיות נעימות. מראה האמהות המניקות שמעוותות את פניהן מפאת הכאבים, מראה קבוע הוא בחדרי ההנקה. כל-כך עז הוא הכאב שיש שנוטלות משכך כאבים לפני ההנקה.

כאשר סיפרתי זאת לתרפיסט הוא קרא בקול, "אבל זאת אמונה מוטעית!". "אבל זה אמת." השבתי, "שְאל כל אם, ובמיוחד אלה שעברו לידות רבות. יגידו לך שזאת עובדה. כל רופא יסביר לך זאת." אך התרפיסט התעקש שזאת אמונה מוטעית. היא אינה אמת לאמיתה. רק ה', והוא בלבדו, הוא האמת האבסולוטית! לכל אמת ולכל סטטיסטיקה יש יוצאים מן הכלל. אנו שומעים דברים, וכביכול מזמינים אותם להתרחש. הדבר דומה לנבואות שלקראתן אנו מזהירים הורים בגידול צאצאיהם והן בכל זאת מתגשמות.
מאחר ש"ניצחון הרוח" הוא אינו ביטוי בלבד, אלא מציאות בתוך המוח האנושי, למחשבותינו ולאמונות שלנו על אודות החיים ועל עצמנו יש השפעה גדולה.
בכל מקרה, בויכוח החוזר בינינו, הוא הציע שפשוט נעבוד על הסוגיה. וכך היה.
אומרים "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים". אני יכולה באמת להעיד שהייתה זאת הפעם הראשונה שבה לא סבלתי מהתכווצויות אחרי הלידה. האם היו לי התכווצויות? כן, היו. אך לא סבלתי מהם. אסביר לכם את פשר הדבר.
הפעם, תודות ל-TATהייתה זאת חוויה שונה לחלוטין. בכל פעם שהנקתי, וההורמון המופרש עם החלב בעת ההנקה כיווץ את הרחם, רציתי לצעוק, "יש! ההורמונים פועלים, יהיה לי חלב והרחם שלי מתכווץ חזרה למקומו."

אם כן, חשתי את הכאב אך הוא לא היה כאב שלילי, אלא חיובי בהחלט. גם לא נלחמתי נגד ההרגשה, אלא קבלתי אותה כמעט בברכה. נוסף על כך, מכיוון שראיתי את הכאב באור חיובי, לא העמסתי עליו את כל האסוציאציות של כאב ושל פחד שהיו גורמים לי לעוד יותר כאב ולא לתחושה הממשית של השריר המתכווץ.
הדבר דומה מאד לשיטת הלידה השוויצרית שבה מלמדים את המיילדת לתרגם את תחושת התכווצויות הרחם לא ככאב שממנו צריך לברוח, אלא כתחושה מבורכת שאיתה אפשר לפעול.

ניסיון זה מהחיים הוכיח לי בבירור שהפתרון נמצא במוח. אנו מקשים על עצמנו בגלל המחשבות המוטעות. תפיסה זו מוכרת כיום גם ברפואה הקונבנציונאלית בשם מחלה פסיכוסומאטית. מחלות הנראות מדומות, אך לחולה יש כאב פיזי ממשי אף על פי שפיזית הכול כשורה. הכאב נובע מגירוי במוח החולה. עם זאת, הרפואה הקונבנציונאלית מודה שמחלות מסוימות נגרמות -- חלקית או לחלוטין -- מלחץ או מפחדים. זאת אומרת שלחוסר איזון ברגשות האדם ובמחשבותיו יכול להיות השפעה ישירה על בריאותו הפיזית, דוגמת לחץ דם גבוה, מחלות לב או סרטן.

TAT ולידה
בשעה טובה נולד לנו בן ביום שלישי ט' בטבת (בשעה 7:03 בבוקר).הצירים התחילו בלילה, בערך בשעה 23:00. אלה היו צירים קלים, כל 15-20 דק'. חשבתי שזה יפסק באיזשהו שלב והתארגנתי לשינה, בידיעה שצריך לשים לב לשעון.
התעוררתי מדי פעם, ושמתי לב שאני מתעוררת, נושמת, וחוזרת לישון. הסתכלתי על השעון, וראיתי שהצירים מגיעים כל כמה דקות (4, 5 או 7). יצאנו לירושלים בשעה 5:00 בערך. והגענו לפני 6:00. הלידה התקדמה במהירות. נשמתי נשימות עמוקות. לא סבלתי בצירים. רק בצירים האחרונים, שהיו כבר בפתיחה של  8 ס"מ, ולא הספקתי לנוח מהנשימות, זה כאב. אבל אלה היו למשך כמה דקות בלבד.

הגעתי לבית החולים, ואחרי שתי לחיצות התינוק היה בחוץ. בינתיים גילו המיילדות שאני בלידה פעילה אחרי שני ניתוחים קיסריים, ונכנסו ללחץ. אבל אני הייתי רגועה לחלוטין, ולא הבנתי על מה המהומה. כיוון שדיממתי הרבה לקחו אותי לחדר ניתוח כדי לעשות רביזיה (ניקוי של הרחם, כדי לבדוק שהדופן לא נקרעה). תוך כדי כך הם החתימו אותי על הסכמה לניתוח, עם הדגשה שאם ח"ו יש קרע ברחם, צריך לכרות אותו מיידית. אני זוכרת שאמרתי להם שהכל בסדר ושהרחם שלם. הייתי ברוגע פנימי שלא אפשר לי להלחץ מהסביבה. (אח"כ נזכרתי שגם בלידות הקודמות דיממתי הרבה, כך שזה נורמלי אצלי, ולא קשור לניתוח. דבר נוסף שהרגיע את הרופאים היה רמת המוגלובין גבוהה שהיתה לי).
זו הלידה הראשונה מתוך חמש שעברתי, שהגעתי אליה רגועה. גם הלחץ של כל הסובבים אותי לא הלחיץ אותי, והם היו מאוד לחוצים!
ילדתי בלידה רגילה אחרי שני ניתוחים קיסריים. הגעתי מוכנה פיזית ונפשית ללידה רגילה. לא העליתי על דעתי אפשרות לניתוח קיסרי נוסף, למרות שבדרך כלל, אחרי שני ניתוחים קיסריים, ממשיכים ליילד רק בניתוח. על אפידורל - אין מה לדבר. הכל קרה כל-כך מהר שלא היה צורך בכך, ובכלל, שכחתי מהאפשרות הזו. אני חושבת שהפעם הלידה היתה כה מהירה וקלה בגלל הרגשת המוכנות, הידיעה מה עלי לעשות והרוגע שהייתי נתונה בו. זה עבר כל כך מהר שלא האמנתי שאני כבר 'אחרי'.

אני מודה לד' ששמע את תפילותיי ללידה רגילה, קלה ומהירה, ושלח לי את השליחים הנכונים בזמן הנכון, שעזרו לי להכין את עצמי ללידה הזו.