יום שישי, 1 בספטמבר 2017





Image result for close to god



What has TAT to do with coming closer to Hashem and Mitzvot?

Everything! I will explain what I mean. So many people lose their faith, throw away their kippa and go astray. What is the reason for this? So many people are angry at Hashem, because of the terrible lives they live. However, I think that Hashem is crying His eyes out, because what we do to each other in our relationships of anger and fights. And how do we bring up our children? We show them inconsistency: we teach them the Torah yet we show them that we are not consistent in our beliefs and teachings. They see and hear two messages, and then follow our behavioral examples and not what we teach. So our life styles need to be their example. And what other difficulties do we give them? Anger, fights between parents, shouting screaming lies - you name it. What kind of lives do we give our children?
So we give them trauma after trauma and then they say, “I have had enough and I don’t want anything to do with your G-d any more. All I got from you is trouble.”
What I have noticed in my work is the success of bringing people of all ages back to Hashem by healing past traumas with TAT.

Return to Torah and Tefillah
Eleazar!
Today, on the eve of my wedding, I owe you two simple and short words:
"Thank you!"
Thank you that due to your treatment, I can again occupy myself with what I love most, with what I am most connected - prayers and the study of Torah.
Around a year ago, I came to you for the first time, wounded to the soul, aching and full of inner suffering, unable to function.
It happened slowly. I had learned in yeshiva for a number of years. However, as the years passed, I found it more and more difficult to learn. I felt an inner burden each time I learned, until one morning I woke up and felt that I was incapable of going to the yeshiva anymore. Simply, a deep distress that would not allow to me to get close to any book of study had grown inside of me and even the daily prayers became a heavy, unbearable burden. I got up one morning to find that my whole world had just collapsed and been taken from me.
Torah studies had always been my sole occupation and my only goal, and suddenly I could no longer fulfill myself through them or even engage in that which had always been so important and dear to me. I went through an extremely difficult period.
At my rabbi's advice, I took a year off from my Torah studies and engaged in education instead. However, I still had to deal with tremendous suffering. Every prayer was a burden and I wanted to finish it as soon as possible. Just being in the synagogue was a heavy, troubling yoke. Obviously, I still was completely incapable of getting close to any kind of holy book.
At the end of the year, I returned to studies during the mornings. It was nice, but after a month the previous feelings of distress and heaviness returned. Once again, I experienced the emotional storm with everything connected to studies. I felt as if my back was to the wall with no escape.
I spoke to Rabbi Elyakim Levanon shlita, and he referred me to you. We met over the course of a few months, dozens of meetings, and slowly, through intensive and methodical work, we were able to find various traumas that I had experienced, different experiences that in fact caused me to accumulate the burdens and choking anxieties that ultimately prevented me from learning.
Thank G-d, I have now returned to my learning and teaching of Torah and I feel wonderful.
The method that you use is wonderful and amazing. There are no words to express my feelings. Your attitude and the care you showed me throughout the whole period of treatment were marvelous.
Additionally, there is no doubt that it is a method to use for life, to continue to implement it after the treatments have ended, in the confrontations and difficulties in day-to-day life.
Thank G-d that you merited to help a fellow Jew return to occupy himself with Torah and to pray with joy and peace of mind.
I hope that G-d will bless you and you should continue to merit helping others for many years to come.
Thank you, thank you, and thank you!

Trauma, Dyslexia-
Can you tell about some of the difficult traumas that we have worked through? Some of my difficult traumas have to do with my parents and my growing up, and my struggles that were due to dyslexia and learning disabilities. I can say I had a great many traumas relating to my education and school and how I was treated there. For me, college for me was a big trauma.
I was still fearful of the traumas that had a gigantic influence on my life. My marriage has not been the most comfortable. My twenty years in Israel were not the best of my life. I have worked through all of these with TAT.
My relationship with my father has gotten exceptionally better. My relationship with people in general has changed as well. I can understand myself and other people a lot better through the work with TAT.
At the start of our sessions, you told me that if you were on a phone call with your father, you went into a rage when you put down the phone! Exactly. I would be in a total rage; I would feel distorted and would repeat the conversation in my mind for days. I would exhaust myself just by thinking about it. Today, it is the opposite. We often have nice conversations. We have a good relationship. My father is a Holocaust survivor, so he has his own problems that he has to work through. Now I can accept him, understand him, and have a warm relationship with him, and I can deal with him correctly. Moreover, with my wife I can now deal with all the things between us in an appropriate way.
You told me that you were thrown out of the yeshiva soon after your marriage. You had a problem saying Kiddush and you stopped putting on tefillin! Right. In addition to that, I had a hatred of Hashem yet on the other hand, I felt connected with Him. It was a strong issue. It was a very schizophrenic relationship with Hashem. A love-hate relationship. Yes, He exists and you are dependent on Him, yet I hated Him for the life that I had to live. Now, Baruch Hashem, I lay tefillin again. I am back to davening and I learn once more.
You also told me that in the beginning of your marriage, since your Kiddush was so bad because of your dyslexia, your wife asked the Rav about it. And because of that, you always felt you were before a Beit Din, being judged. Correct. During those first twenty years of my marriage, saying Kiddush was a big trauma each time over. Now, I do not feel judged anymore when I say Kiddush. Today, I hardly make any mistakes if I need to say a bracha in front of others. Second, if I make a mistake, I correct myself and go on. It’s not a big deal any more and I don’t need to feel that I have failed and that the world is going to collapse. Once I felt that I was a failure in everything. Now, I feel fine and far more secure.
Not long ago you called me after you had been to a Sheva Brachot and you told me, "I am released from the ghost of dyslexia". Right, right. I always felt haunted when I had to say a bracha publicly. Two weeks ago I was honored to have been given one of the Sheva Brachot. Normally I would have been petrified before I said it. This time, I had no fear; I said the bracha loud and clear and without mistakes.
Do you mean that you do not turn words upside down? That’s right.
Do you mean that you don't turn words around any more? You can read normally now? That's also true.
I don't turn words around any more. My reading in general has improved. I am far more relaxed, much more confident, much more sure of myself. It may not be my best skill, but it certainly has improved due to the months of therapy here.
You said something like that when you were davened in shul, people could not usually hear you, but suddenly you were davening out loud. Right. Very often, because of my dyslexia, I was afraid to say the prayers aloud; afraid I would make a mistake. Now I can read more fluently, and I can pray out loud in the synagogue in a reasonably loud voice without the fear that someone will stare at me and laugh at my poor pronunciation or mistakes, and without the feeling of being judged due to my inability to perform.
Are you saying that by working with TAT you find that your dyslexia was connected with trauma? I would say that a large percentage was due to trauma.
How much of it? Probably over 90%. With a traumatic connection, there may be a slight neurological or anatomical problem, but all that was far less than the emotional part.
At first, you thought that you could never overcome this. Yes. I thought this was a permanent handicap and a death sentence. I was born with it, born to a lifetime of captivity, of being a disabled reader and not being able to function in society since I was not able to read, and much of Judaism is based on reading.
So perhaps now you have thoughts of starting a career, of a new start to life, to learn something? I’m thinking of maybe going to “Ulpan" - after 20 years living in Israel. I was always afraid of that idea because it was a pass/fail situation. Now I look at it differently. At this stage of my life it may not be easy to start learning - because of discipline, and not because of a neurological handicap. I also need to find the time for thinking about a livelihood. I have a wife, children; it's not easy to devote yourself to studies. In general, my enthusiasm has increased, my devotion has increased. The feeling that I can be successful in my life has increased a considerably in the upper 90%. Originally I had thought that I would go to this "TAT" for three sessions, assuming I would disqualify it, that it wasn't worth anything after three sessions. I had to do this for the divorce, to do something to show the Beit Din that I had made some effort towards "shalom bayit" - that was my actual intention in coming. I didn't expect anything to come out of this.
I came here with the idea "Let's get a divorce, and let's get this over with". I very quickly discovered that this TAT was something else. Then I decided to continue for about two or three months more, which soon became three to six months. Now I’ve been with you for 15 months, and now I realize that not only did I need it, but that it was very worthwhile work. I feel it helped me very much.
Thank you for this explanation.


Image result for close to god

מהו הקשר בין TAT והחזרה לקב"ה, לתורה ולמצוות?


אסביר למה אני מתכוון. כל כך הרבה אנשים מאבדים את האמונה שלהם בקב"ה, זורקים את הכיפה ועוזבים הדרך. למה? כל כך הרבה אנשים כועסים על ה' מפאת החיים הנוראים שהם חיים. עם זאת, אני חושב ממרר בבכי. איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו? אנחנו מראים להם חוסר עקביות: מלמדים אותם תורה אך אנו מראים להם שאנחנו לא עקביים באמונתנו ובתורתנו. הם רואים ושומעים שני מסרים ולאחר מכן מחקים את התנהגותנו ולא מה שלימדנו. לכן, אורח החיים שלנו חייב להיות אורח חיים לדוגמא. ומהם המכשולים האחרים שאנו מציבים לפניהם? כעס, מריבות בין ההורים, צעקות, צרחות או שקרים – כל מה שתגידו. האם אלה החיים שאנו רוצים להעניק לילדים שלנו?
בדרך זו אנחנו נותנים להם טראומה ועוד טראומה, ואז הם אומרים לנו, "מספיק! די! אני לא רוצה שום קשר עם אלוקים שלכם יותר. כל מה שקבלתי מכם הוא צרות."
אך לפי מה שראיתי בעבודה שלי הוא רק הצלחה - ההצלחה של שובם והתקרבותם של אנשים מכל הגילים אל הקב"ה דרך ריפוי טראומות העבר באמצעות TAT.

הנה כמה סיפורים:
מועקות ואי יכולת ללמוד
לאליעזר
היום, ערב חתונתי, חב אני לך מילה אחת פשוטה, קצרה, אך עמוקה מאוד:
"תודה!"
תודה שבזכות הטיפול שלך חזרתי לעשות ולעסוק במה שאני אוהב כל-כך, ולמה שאני קשור כל-כך- לימוד התורה ותפילה.
לפני כשנה באתי אליך בפעם הראשונה, פצוע בנפש, כואב ומלא ייסורים פנימיים, נתון בסד, לא יכול לתפקד.
זה קרה בהדרגתיות. למדתי בישיבה במשך מספר שנים וככל שעברו השנים הרגשתי שיותר ויותר קשה לי ללמוד, הרגשתי מועקה פנימית בכל פעם שלמדתי, עד שבוקר אחד קמתי והרגשתי שאינני יכול ללכת לישיבה. פשוט נוצרה בתוכי איזה מועקה פנימית עזה שלא נתנה לי להתקרב לשום ספר לימוד ואף התפילה הפכה לעול מכביד ומעיק. קמתי בבוקר כאשר כל עולמי נלקח ממני...
הלימוד היה כל עיסוקי וכל שאיפתי, ופתאום, לא יכולתי לממש ולעסוק בדבר שהכי חשוב ויקר לי, עברתי תקופה קשה מאוד.
בהתייעצות עם רב, לקחתי פסק זמן של שנה מהלימוד ופניתי לעסוק בחינוך, אך עדיין התמודדתי עם ייסורים נוראיים. כל תפילה היוותה מועקה שרק רציתי לסיים אותה, השהייה בבית הכנסת הייתה לי כעול מכביד ומעיק. כמובן שאל ספרי קודש לא יכולתי להתקרב.
אחרי שנה שבתי ללמוד בבוקר למשך חודש, היה נחמד. אך לאחר חודש, שבו אלי המועקות וסערת הנפש בכל מה שקשור ללימוד. הרגשתי שאני עומד עם הגב לקיר, אין לי לאן לברוח...
דיברתי על כך עם הרב אליקים לבנון שליט"א והוא הפנה אותי אליך. נפגשנו במשך כמה חודשים, עשרות מפגשים, ולאט לאט, בעבודה יסודית ועמוקה, שחררתי מועקה אחר מועקה. יחד הצלחנו להגיע לחוויות שונות שעברתי שבעצם גרמו לי לצבור מועקות ומחנקים, שבסופו של דבר, מנעו ממני ללמוד.
ב"ה היום חזרתי ללמוד וללמד תורה ואני מרגיש מצוין.
השיטה שאתה עובד בה היא פלא ממש, שיטה מדהימה! אין מילים. היחס שהענקת לי לכל אורך הטיפול היה נפלא.
כמו כן אין ספק שצריך לקחת את השיטה הזאת לחיים, להמשיך ליישם אותה גם אחרי הטיפול שלך, בהתמודדות עם קשיי היום יום.
ב"ה זכית - שעל ידך התגלגלה הזכות לעזור ליהודי לחזור ולעסוק בתורה ולהתפלל מתוך שמחה ושלוות נפש.
מברך אני אותך שתזכה לעזור לאנשים רבים לאורך ימים ושנים.
תודה, תודה, תודה!


טראומה, דיסלקציה
האם אתה יכול לספר לי חלק מהטראומות הקשות שלך שעבדנו עליהם?
חלק מהטראומות היו עם ההורים שלי ובתהליך ההתבגרות, ובמאבקים עקב דיסלקסיה ולקויי למידה. אני יכול לומר שהיו לי הרבה טראומות בקשר לחינוך ולבית ספר ואיך שהתנהגו כלפי. לימודיי במכללה גם היו טראומה גדולה. אני עדיין סבלתי מפחדים מהטראומות האלה שמאוד השפיעו על חיי.
הנישואין שלי לא היו הכי טובים. עשרים השנים שלי בישראל לא היו הקלות בחיי. את כל הטראומות האלו שחררתי בעזרת TAT.
הקשר שלי עם אבי השתפר מאוד. בכלל, גם הקשרים שלי עם אנשים השתנו. אני מבין גם אחרים וגם את עצמי הרבה יותר טוב בעקבות העבודה בשיטת TAT .
אמרת לי בתחילת הטיפולים שכשדברת עם אביך בטלפון, לאחר השיחה נתקפת זעם. בדיוק. הייתי ממש זועם, במצב מעוות, וימים שלמים הייתי חוזר על השיחה בראש שלי. הייתי מתעייף מרוב מחשבות. היום המצב הפוך. רוב הזמן יש לנו שיחות נעימות. יש לנו קשר טוב. אבי ניצול שואה ויש לו את הבעיות שלו. עכשיו אני יכול לקבל אותו ולהבין אותו. פיתחתי קשר חם כלפיו, ואני מתייחס אליו בדרך הנכונה. כמו כן, בהתייחס לקשר עם אשתי - אני מסוגל להתמודד עם כל מה שבינינו בצורה הנכונה.
סיפרת לי שכשרק התחתנת, נזרקת מהישיבה. הייתה לך בעיה באמירת קידוש, והפסקת להניח תפילין.נכון. נוסף על כך, מצד אחד שנאתי את ה', ומצד שני הרגשתי מחובר אליו. זה היה עניין חזק, קשר מאוד סכיזופרני לגבי ה'. קשר אהבה/שנאה. כן, הוא קיים, ואתה תלוי בו. ושנאתי אותו בגלל החיים שהייתי חייב לחיות. עכשיו, ברוך ה', אני שוב מניח תפילין. אני שוב מתפלל ולומד.
ספרת לי גם שבתחילת הנישואין, בגלל שאמרת קידוש בצורה כל כך רעה עקב הדיסלקסיה, אשתך שאלה שאלת רב, ולכן תמיד הרגשת שאתה עומד לפני בית דין, שאתה עומד בשיפוט. אכן. במשך 20 שנות נשואים, אמירת קידוש גרמה לי טראומה בכל פעם מחדש. היום אני כבר לא מרגיש שפוט כשאני מקדש. אני כמעט לא טועה כשאני מברך בנוכחות אנשים אחרים. וגם אם אני כן טועה, אני מתקן את עצמי וממשיך הלאה. זה כבר לא עניין גדול, ואני לא מרגיש שנכשלתי ושעולמי התמוטט. פעם, הרגשתי שאני כשלון בכול .היום אני מרגיש בסדר ויותר בטוח בעצמי.
לא מזמן התקשרת אלי אחרי שהיית ב"שבע ברכות", ואמרת לי, "אני משוחרר משד הדיסלקסיה". נכון, נכון. אני הרגשתי אחוז אימה כשהייתי צריך לברך בקהל. וכן, לפני שבועיים, כיבדו אותי באמירת אחת מה"שבע ברכות". בדרך כלל, הייתי מלא פחד קהל. עכשיו לא פחדתי, בירכתי בקול רם, ברור, ובלי טעויות.
אתה מתכוון שאתה לא הופך מילים? נכון.
אתה מתכוון שאתה לא מבלבל מילים יותר? אתה קורא נורמלי עכשיו?אמת. אני כבר לא מבלבל מילים. הקריאה שלי מאוד השתפרה, אני יותר נינוח, יותר בטוח, יותר סומך על עצמי. אולי הקריאה לא הכשרון הכי-הכי שלי, אבל מאוד השתפרתי במשך חודשי הטיפולים כאן.
אמרת שקודם, כשהתפללת בבית הכנסת, לא יכלו לשמוע אותך. ופתאום אתה מתפלל בקול רם. נכון. רוב הזמן, בגלל הדיסלקסיה, חששתי להתפלל בקול, פחדתי שאני אטעה. עכשיו אני קורא בשטף, ואני יכול להתפלל בקול מתאים בבית הכנסת בלי לפחד שמישהו יסתכל עלי ויצחק על ההיגוי שלי או על הטעויות שלי, ואין כבר הרגשת שיפוט עקב אי-יכולת לתפקד.
אתה אומר שעקב הטיפולים בשיטת TAT, גילית שהדיסלקסיה שלך קשורה לטראומה? הייתי אומר שאחוז גדול קשור לטראומה.
איזה אחוז? כפי הנראה, מעל 90 אחוזים במצב טראומתי. אולי יש קצת בעיה נוירולוגית, אנטומית, אבל כל זה הוא קטן מהחלק הרגשי.
חשבת בהתחלה שלעולם לא תתגבר על זה? כן. חשבתי שזאת נכות לכל חיים, גזר דין מוות. נולדתי כך, נועד לחיי שבי, לחיים של לקויים בקריאה, להיות אדם שלא מתפקד כראוי בחברה כי לא יכולתי לקרוא, והרבה דברים ביהדות מבוססים על הקריאה.
אז אולי עכשיו יש לך מחשבות על קריירה, התחלות חדשות בחיים, לימודים? אני שוקל אולי ללמוד באולפן לעברית, וזאת אחרי 20 שנה בישראל. תמיד חששתי להכניס את עצמי למצב של כשלון. היום זה נראה לי אחרת. בגילי, להתחיל בלימודים עלול להיות קשה - אני גם צריך לדאוג לפרנסה. יש לי אישה וילדים. לא קל להתמסר ללימודים. באופן כללי, אני מלא יותר התלהבות, יותר מסור. ההרגשה שאני מסוגל להצליח בחיים עלתה ברמות גבוהות בתשעים אחוזים ויותר. בתחילה, חשבתי שאני אבוא לשלוש פגישות TAT; הנחתי שאני אשלול את זה, שזה לא יהיה שווה דבר. הייתי חייב לעשות את זה בשביל הגירושין, להראות לבית דין שעשיתי צעד ב"שלום בית" - זאת הייתה הכוונה שלי כשבאתי בהתחלה. לא ציפיתי לתוצאות. באתי במחשבה של "קדימה, נתגרש, בואו נגמור עם זה". במהרה גיליתי שזה משהו אחר. ואז החלטתי שאמשיך לבוא במשך חודשיים-שלושה, וזה הפך לשלושה-שישה חודשים. אני מטופל פה כבר 15 חודשים, ואני רואה כמה הייתי זקוק לזה וכמה זה כדאי. אני מרגיש שזה עזר לי מאוד.
תודה לך על הסברך.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה